הרצחת וגם ירשת? הפסיכולוגיה שמאחורי האנטישמיות המודרנית

לאחרונה יצא לי לקרוא דו"ח מדאיג מאוד. הדו"ח הזה קובע בצורה חד משמעית שהאנטישמיות שאנחנו רואים היום ברחובות היא כבר לא רק איזה גל חולף שעתיד להעלם. היא הפכה לסטנדרט חדש, לנורמה של ממש בהתנהלות ברחבי העולם המערבי. ככל שהאנטישמיות הזו הולכת וגואה, וככל שאנחנו רואים שהיא הופכת למנורמלת, אני מוצא את עצמי שואל את אותה השאלה שוב ושוב: איך האנטישמי הממוצע חי עם עצמו?

תחשבו על זה רגע. אנחנו לא מדברים רק על פעילי טרור או קיצונים שוליים. אנחנו מדברים על הבן אדם הרגיל – אדם שיש לו משפחה, ילדים, עבודה מסודרת, חיים נורמטיביים לחלוטין. איך אדם כזה קם בבוקר ומפגין שנאה כל כך תהומית כלפי אנשים שהוא בכלל לא מכיר? כלפי אנשים שמעולם לא עשו לו שום דבר רע? איפה הלוגיקה פה? איפה ההיגיון? ובעיקר – איפה המוסר? איך בן אדם מצדיק את ההתנהגות הזו לעצמו מול המראה?

כדי להבין מה עובר עליהם, אני רוצה לדבר איתכם היום על תיאוריה פסיכולוגית מרתקת, ועל סיפור תנ"כי עתיק שממחיש אותה בצורה מושלמת. הסיפור הזה של לעשות משהו לא מוסרי בעליל, ואז לתפור סיפור שלם כדי להצדיק אותו, מלווה אותנו עוד משחר האנושות.

מנגנון הניתוק המוסרי: איך להשתיק את המצפון

היה פסיכולוג קנדי מבריק בשם אלברט בנדורה (Albert Bandura), שחקר לעומק את הנושא הזה. הוא פיתח תיאוריה שנקראת "ניתוק מוסרי" (Moral Disengagement). בנדורה שאל איך אנשים נורמטיביים, שיש להם מצפון וערכי מוסר, מסוגלים לבצע מעשים אכזריים.

התשובה שלו היא שאנשים מוצאים דרך לנתק את עצמם ברמת המוסר מהדברים שהם יודעים שהם לא בסדר. איך הם עושים את זה? הם תופרים לעצמם סיפור מסביב למעשה כדי להצדיק אותו. כשבן אדם עושה משהו רע, יש לו שתי ברירות: או שהוא לוקח אחריות, מתנצל ומתקן, או שהוא בוחר להצדיק את המעשה על ידי האשמת הקורבן. הוא משכנע את עצמו שהקורבן בעצמו לא היה בסדר, או ש"הגיע לו" בהתחשב בנסיבות. ברגע שהוא מצליח להפוך את הקורבן לאשם, הוא מצליח לחיות בשלום עם עצמו ועם המצפון שלו.

הרצחת וגם ירשת? השיעור שלנו מכרם נבות

הפסיכולוגיה הזו לא חדשה. יש לנו במקרא, בספר מלכים, סיפור מדהים שמדגים בדיוק את המנגנון הזה – הסיפור על כרם נבות הישראלי.

אחאב, מלך ישראל, רצה מאוד את הכרם של אדם בשם נבות. הוא פונה לנבות ומבקש לקנות את הכרם, אבל נבות מסרב. "זו חלקה משפחתית, חלקת אבותיי," הוא מסביר למלך, "אני לא מוכן לוותר עליה." אחאב, למרות היותו מלך חזק, מתבאס מזה מאוד. הוא חוזר לארמון, שוכב על המיטה, מסובב את הפנים לקיר ופשוט מסרב לאכול.

כאן נכנסת לתמונה אשתו, המלכה איזבל. היא רואה אותו ושואלת: "למה נפלו פניך? מה אתה כזה מבועס?" אחאב מספר לה שנבות לא מוכן לתת לו את הכרם. התפיסה של איזבל היא תפיסה של כוח מוחלט: "אתה מלך לישראל! כשאתה רוצה משהו, אתה מקבל אותו. הכל בסדר, אני אטפל בזה. הכרם הזה יהיה שלך."

ומה איזבל עושה? היא לא סתם רוצחת את נבות. תחשבו על התחושה של נבות. אדם פשוט, חקלאי, שרק רוצה לשמור על המורשת של סבא וסבתא שלו, על חלקת האדמה הקטנה שלו. ומולו עומדת מכונת תעמולה משומנת של מלוכה שלמה, שלא בוחלת בשום אמצעי כדי להשחיר את שמו. איזבל לא הסתפקה בלקחת את הכרם; היא הייתה חייבת לרצוח את האופי של נבות לפני שרצחה אותו פיזית. היא הייתה חייבת להפוך אותו לבוגד בעיני העם, כדי שאף אחד לא יקום ויגיד שהמלך גזלן. לכן, היא שולחת מכתבים בשם אחאב, ומארגנת משפט ראווה שבו אנשים מעלילים על נבות שהוא קילל את אלוהים ואת המלך. בעקבות עלילת השווא הזו, מוציאים את נבות להורג.

עכשיו, תחשבו על אחאב. הרבה יותר קל לו מבחינה מוסרית לרשת את הכרם של נבות, כשהוא משכנע את עצמו שנבות היה למעשה אדם רע, בוגד, שקילל את אלוהים ואת המלך. עלילת הדם שאיזבל תפרה סיפקה לאחאב את הניתוק המוסרי שהוא היה צריך.

אבל אלוהים רואה הכל, והוא מתעצבן מאוד מהסיפור הזה. הוא שולח את אליהו הנביא לגשת לאחאב ולהטיח בו את אחת השאלות הנוקבות ביותר בתנ"ך: "הרצחת וגם ירשת?!". כלומר, תגיד לי, אתה נורמלי? אתה גם רוצח אדם חף מפשע וגם לוקח את הרכוש שלו, ועוד מעז לחשוב שזה בסדר? מצפונית, איך אתה מסוגל לעשות את הדבר הזה?

עלילת הדם המודרנית: הצדקת הרוע

הסיפור של אחאב ואיזבל מחזיר אותנו ישירות לימינו אנו, לאנטישמיות המשתוללת ברחובות המערב.

קשה מאוד לאדם ממוצע להצדיק לעצמו למה הוא מתנהג בצורה כל כך מרושעת ואלימה כלפי יהודים ברחבי העולם. גם אם נניח, לצורך הדיון, שאותו אדם מאמץ את הנרטיב השקרי שישראל עושה משהו לא בסדר בעזה – הרי זה עדיין לא מסתדר לוגית. למה שזה יגרום לך לתקוף פיזית יהודי שהולך בבונדי ביץ' באוסטרליה? למה שתקלל סטודנט יהודי בקמפוס בלונדון או בניו יורק? איך אתה מצדיק את זה לעצמך?

תבינו את עומק האבסורד. כשאנחנו רואים הפגנות ענק בלונדון, בפריז או בניו יורק, אנחנו נוטים לחשוב שמדובר באנשים שפשוט לא מבינים את המציאות. אבל האמת היא עמוקה הרבה יותר. המוח האנושי לא מסוגל להכיל סתירה בין 'אני אדם טוב' לבין 'אני קורא להשמדת עם'. כדי לפתור את הדיסוננס הקוגניטיבי הזה, האנטישמי חייב להפוך אותנו למפלצות. אם אנחנו מפלצות, אז הוא האביר על הסוס הלבן שנלחם ברוע.

התשובה שלהם היא עלילת דם מודרנית. בדיוק כמו איזבל, האנטישמים מלבישים על היהודים את סיפור "הרשעים והנבלים". הם ממציאים מושגים כמו "ציונאצים" (Zionazis) – כלומר, מנסים לצייר את הציונים כנאצים החדשים.

ברגע שאתה מלביש על היהודים את התפיסה שהם הרוע המוחלט, אתה עושה לעצמך "ניתוק מוסרי" מושלם. עכשיו, אתה יכול להצדיק לעצמך מוסרית את ההתנהגות המרושעת ביותר: החל מקללות ברשת, דרך אלימות מילולית ברחוב, וכלה באלימות פיזית קשה ואפילו רצח של ממש. ולמה? כי בזכות הסיפור שתפרת, אתה משוכנע שאתה הוא הצד המוסרי.

שורה תחתונה

האנטישמיות החדשה משתמשת בטריקים פסיכולוגיים ישנים מאוד. כדי להכשיר את השנאה, הם חייבים קודם כל לעשות לנו דמוניזציה. ההבנה של המנגנון הזה – הניתוק המוסרי שעליו דיבר בנדורה, ועלילת הדם שראינו עוד בימי כרם נבות – היא הצעד הראשון שלנו בהתמודדות מול השקרים האלה. אנחנו חייבים להמשיך להאיר את האמת, לחשוף את עלילות הדם החדשות, ולא לתת להם להפוך את הקורבן לאשם.

מעניין אותי מאוד לשמוע מה אתם חושבים על התיאוריה הזו ואיפה זה תופס אתכם בחיים האישיים שלכם מול מה שקורה היום בעולם. מוזמנים לכתוב לי בתגובות, וכמובן – לשתף את המאמר הזה הלאה כדי שעוד אנשים יבינו את המנגנון שעומד מאחורי השנאה. שבת שלום!