אלן דרשוביץ נגד האנטישמיות: התקרית בשוק האיכרים

זהו חברים, אנחנו לא שותקים יותר. לא לאנטישמיות, לא לאנטי-ציונות, ולא משנה באיזה שם מכובס יקראו לדבר הזה. התקופה שבה הורדנו את הראש חלפה מהעולם.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור מקומם, אבל גם מעורר השראה, על פרופסור ועורך הדין אלן דרשוביץ. פגשתי אותו בשנה שעברה בארצות הברית, ומדובר באיש באמת יוצא דופן. הוא מחבר הספר המפורסם "ישראל: כתב הגנה" (The Case for Israel), ואחד מהלוחמים הגדולים והחשובים ביותר עבור מדינת ישראל בזירה המשפטית, התקשורתית והאקדמית.

ומכל האנשים בעולם, דווקא לאיש הזה סירבו למכור כיסוני בצק בשוק איכרים. למה? פשוט מאוד: כי הוא ציוני. מה שהאנטישמים האלה לא הבינו, זה שמכל האנשים שיכלו לעשות להם בעיות – אלן דרשוביץ הוא כנראה הבן אדם האחרון שכדאי להתעסק איתו.

זיכרונות ילדות ודוכן פירוגי

הסיפור שאלן משתף מתרחש במרתה'ס ויניארד (Martha's Vineyard), אי יוקרתי בארצות הברית שאלן נוהג לבלות בו כבר 55 שנים. באחד הימים, הוא הלך לשוק האיכרים המקומי, מקום שאמור להיות שליו, קהילתי ומזמין.

במהלך הסיור בשוק, הוא נתקל בדוכן שמוכר פירוגי (או פירושקי) – כיסוני בצק ממולאים. עבור אלן, המאכל הזה עורר מיד זיכרונות חמים מבית אמא, שנהגה להכין פירוגי בעצמה. הוא ניגש לדוכן, והחל לשוחח עם המוכר. בתחילה, השיחה הייתה נעימה, חברית וטובה. הם דיברו קצת, והכל נראה כמו עוד אינטראקציה רגילה ונעימה בשוק מקומי.

אבל אז, משהו השתנה.

החולצה שחשפה את הצביעות

בפעם הבאה שאלן הגיע לשוק, המוכר כבר לא היה נחמד. למעשה, הוא סירב לחלוטין למכור לו את הפירוגי. מה קרה בין המפגש הראשון לשני? המוכר גילה שאלן דרשוביץ הוא ציוני גאה. אלן לבש חולצה שציינה את אהבתו ותמיכתו במדינת ישראל, וזה הספיק כדי להפוך אותו למוקצה.

אלן הבין מיד את התמונה המלאה. הוא מספר שבמרתה'ס ויניארד פועלת קבוצה של שמאל רדיקלי, שהיא אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית באופן מובהק. ברגע שהם זיהו אותו כציוני, הם החלו להתנכל לו, להטריד אותו ולנסות להדיר אותו מהמרחב הציבורי.

המסכה של האנטי-ציונות

כאן אנחנו מגיעים לנקודה קריטית שאלן מעלה, והיא נוגעת לליבת ההסברה שלנו. יש היום מגמה עולמית שבה אנשים מנסים לייצר הפרדה מלאכותית. הם אומרים: "אנחנו לא אנטישמים, אנחנו אוהבים יהודים. אנחנו רק נגד ציונים".

אלן דרשוביץ לא קונה את השקר הזה, והוא מסרב בתוקף לקבל את ההפרדה הזו. הוא מבהיר שהחרמת ציונים היא החרמת יהודים לכל דבר ועניין. אי אפשר לנתק את הזהות היהודית מהקשר ההיסטורי, הדתי והלאומי לארץ ישראל. כשמישהו מסרב לשרת אדם רק בגלל שהוא תומך בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי במולדתו – זו אנטישמיות טהורה, גם אם היא מתחבאת מאחורי מילים כמו "אנטי-ציונות" או "ביקורת פוליטית".

מעבר להתקפה: המאבק המשפטי

אבל כמו שאמרתי בהתחלה – להתעסק עם אלן דרשוביץ זו טעות אסטרטגית קשה. אלן לא הלך הביתה לבכות על זה שלא מכרו לו פירוגי. הוא איש חוק, והוא יודע בדיוק איך להילחם בחזרה.

אלן פתח במאבק – גם ברמה הציבורית וגם ברמה המשפטית. העיקרון שהוא מציב הוא ברור וחד משמעי: מי שרוצה להפעיל דוכן בשוק איכרים ציבורי (או בכל מרחב ציבורי אחר), חייב להיות מוכן לשרת את כלל הציבור. אם בעל עסק לא מסוגל למכור לאדם בגלל דעותיו, דתו או תמיכתו בישראל – אין לו זכות לפעול באותו מרחב.

זהו שיעור חשוב עבורנו ב"הסברה התקפית". אנחנו לא צריכים להתנצל על מי שאנחנו. כשאנחנו נתקלים באפליה, אנחנו צריכים להשתמש בכל הכלים החוקיים והציבוריים שעומדים לרשותנו כדי לגבות מחיר מאלה שמנסים להחרים אותנו.

השורה התחתונה

הסיפור של אלן דרשוביץ הוא מיקרוקוסמוס של המאבק שאנחנו מנהלים היום ברחבי העולם. מנסים להשתיק אותנו, להדיר אותנו ולהפוך את המילה "ציוני" למילת גנאי. אבל אנחנו, בדיוק כמו אלן, נמשיך לעמוד בגאווה על מי שאנחנו. נמשיך ללבוש את החולצות שלנו, להניף את הדגלים שלנו, ולהילחם על המקום שלנו בכל מרחב – בין אם זה באקדמיה, ברשתות החברתיות, או בשוק האיכרים.

אני מזמין אתכם לכתוב כמה מילים חמות לאלן בתגובות. תנו לו בפרגון, תראו לו שאנחנו מאחוריו, ואני אדאג להעביר לו את התמיכה שלכם. בואו נראה לכל האנטישמים והאנטי-ציונים מה זה כוח של קהילה שעומדת יחד.

עם ישראל חי!