עלילת הדם החדשה: האם חיילי צה״ל קוברים ילדים בחיים?

אתם מוכנים לעלילת הדם החדשה על ישראל? ואחת הקשות והמזעזעות ביותר ששמענו לאחרונה, אם יורשה לי לומר. כזו שמתפשטת עכשיו ברשתות החברתיות כמו אש בשדה קוצים, וצוברת תאוצה וצפיות בקצב מסחרר.

לפי עלילת הדם הזו, דוקטור מארק פרלמוטר, מנתח אורתופד (ויש מצב טוב שהוא גם יהודי, מה שמוסיף נופך של אמינות כביכול לדבריו בעיני הצופים), מתיישב מול המצלמה ומספר סיפור מחריד. הוא מספר על אדם אחר שסיפר לו שהוא ראה חיילי צה"ל דוחפים שני ילדים לתוך בור, ופשוט קוברים אותם בעודם בחיים. לפי התיאור המזעזע הזה, הקולות והזעקות של הילדים נשמעו למרחוק תחת האדמה עד שהם מתו. וכמובן, כדי להשלים את התמונה, נטען ש"קבר האחים" הזה נמצא, מה שכביכול מוכיח מעל לכל ספק את אמיתות הסיפור.

אבל לפני שאנחנו נותנים לזעזוע, לכאב ולכעס לנהל אותנו, בואו נעצור רגע. בואו נפרק את הטענה הזו ונסתכל עליה דרך משקפיים של חשיבה ביקורתית והיגיון בריא.

מהי "עדות שמיעה" ולמה היא מסוכנת?

אני רוצה לספר לכם שבעולם המשפטי, העולם שאמון על חקר האמת, יש מושג בסיסי וחשוב מאוד שנקרא "עדות שמיעה".

מה זה בעצם אומר? בואו ניקח דוגמה פשוטה מחיי היום-יום: נניח שחבר שלי ראה שוד או רצח מתרחש מול עיניו ברחוב. לאחר מכן, הוא מגיע אליי ומספר לי לפרטי פרטים את מה שהוא ראה. אם אני אגש למשטרה או אעמוד בבית המשפט ואספר על הרצח – העדות שלי מוגדרת כעדות שמיעה. זו עדות מיד שנייה.

חשוב להבין: אני לא ראיתי את הרצח. אני לא הייתי שם. אני לא מכיר את הפרטים ממקור ראשון. אני יכול רק להעיד על עובדה אחת ויחידה – שחבר שלי סיפר לי את הסיפור. אני לא יודע שום דבר עובדתי על הרצח עצמו.

בכל בית משפט מתוקן בעולם, עדות כזו אינה קבילה. למה? מתוך ההבנה הפשוטה וההגיונית שכאשר בן אדם מקבל סיפור מיד שנייה, הוא לא זה שחווה את האירוע, ולכן לא ניתן לחקור אותו כמו שצריך. כדי להגיע לחקר האמת, חובה לחקור את האדם שראה את העבירה במו עיניו. רק אותו אפשר באמת לשאול שאלות קשות: איפה עמדת? מה הייתה התאורה? האם הראייה שלך הייתה מוסתרת? רק כך אפשר לאמת או להפריך את מה שהיה שם. במקרה של הדוקטור, האדם ש"ראה" את המקרה כלל לא בנמצא.

תחשבו על זה רגע: אם מישהו יאשים אתכם בפשע חמור רק כי הוא "שמע ממישהו ששמע ממישהו", האם הייתם מסכימים להישלח לכלא על סמך זה? ברור שלא. הייתם דורשים שהאדם שטוען שראה אתכם יתייצב ויענה על שאלות. אבל כשמדובר בישראל, הכללים משתנים. פתאום, שמועה הופכת לעובדה מוגמרת.

משפט שדה בחסות החלוק הלבן

אבל את העולם, כך מסתבר, לא מעניין כרגע משפט צדק או חקר האמת. מה שעושים לנו עכשיו, יום אחרי יום, זה פשוט משפט שדה תקשורתי.

וכאן נכנס האלמנט הפסיכולוגי המסוכן: כשסיפור כזה מגיע מפיו של דוקטור פרלמוטר – רופא, מנתח אורתופד, אדם משכיל ובעל מעמד – זה נשמע מאוד מאוד סמכותי. אנשים רואים אדם בחלוק, או אדם עם תואר דוקטור, מדבר בביטחון, והם מיד מורידים את חומות הביקורתיות שלהם ולוקחים את הדברים שלו כמובן מאליו.

הוא אפילו מגדיל לעשות. מאותו סיפור יד-שנייה שלא ניתן לאימות, הוא עושה ניתוח פסיכולוגי וסוציולוגי מעמיק, ומסיק שהתנהגות כזו מוכיחה שבישראל כולם לומדים שנאה עזה החל מלידתם. הוא טוען שאחרת, התנהגות כזו לא הייתה אפשרית. תראו איזו קפיצה לוגית מטורפת: מסיפור שמועה שלא הוכח, להכללה מוחלטת על עם שלם שלומד לשנוא מרגע לידתו.

שיטת הפעולה: להעתיק את פשעי הנאצים ולהדביק לישראל

כשחשבתי לעצמי על הסיפור הזה ועל האופן שבו הוא מסופר, הבנתי משהו עמוק ומצמרר על התעמולה של הצד השני.

נראה שכל מה שהם צריכים לעשות בתעמולה שלהם, זה פשוט ללכת לספרי ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. הם מסתכלים מה הנאצים עשו ליהודים בשואה, ולוקחים את הפשעים האלה, אחד אחרי השני, ופשוט מאשימים בהם את ישראל.

תחשבו על זה: מחנות ריכוז? מאשימים אותנו שאנחנו מקימים כאלה. הרעבה שיטתית של אוכלוסייה? מאשימים אותנו בזה. השמדה ורצח עם? מאשימים אותנו. ועכשיו – קברי אחים ולקבור אנשים בעודם בחיים.

זה בדיוק, אבל בדיוק, מה שעשו לאבותינו בשואה. היפוך התפקידים הזה הוא לא מקרי. הוא מתוכנן. עכשיו אנחנו מואשמים בדברים האיומים ביותר שנעשו לנו, ללא שום הוכחה, על בסיס עדויות שמיעה מופרכות.

השימוש בפשעי השואה כדי לנגח את מדינת היהודים הוא לא רק עלילת דם, הוא ניסיון ציני לשכתב את ההיסטוריה. הם לוקחים את הטראומה הכי גדולה של העם שלנו, ומשתמשים בה כנשק נגדנו. זה נועד לעורר זעזוע עולמי אוטומטי, כי ברגע שאומרים "קבר אחים" או "קבורה בחיים", המוח האנושי ישר משליך את זה לזוועות הנאצים.

השורה התחתונה

אנחנו נמצאים בתקופה שבה עלילות דם מודרניות מופצות בלחיצת כפתור, ולעיתים קרובות הן עטופות באצטלה של אמינות מקצועית. החובה שלנו היא לא להיבהל ולא לשתוק. אנחנו חייבים להפעיל חשיבה ביקורתית, לזהות טקטיקות של תעמולה, ולהסביר לעולם את ההבדל התהומי בין עובדות לבין "עדות שמיעה" חסרת בסיס. אל תתנו לשקרים ולניסיונות לשכתב את ההיסטוריה לעבור בלי מענה מוחץ.