בין חוסר אונים להורות: הסיפור הכואב של אמנון ותמר וציור אחד שמסביר הכל

בואו נדבר שנייה על חוסר האונים שלנו כהורים, על הרגע הזה שבו קורה משהו רע לילד שלנו ואנחנו פשוט לא יכולים למנוע את זה.\n\nאני רוצה לשתף אתכם בסיפור אישי. בשבוע שעבר, הילדה הקטנה שלי, בת תשע, שיחקה בפארק משחקים לא רחוק מהבית. ילד שהיא מכירה מהכיתה שלה ניגש אליה ודרש ממנה לרדת מהנדנדה. היא הייתה שם לבד עם חברות. אני לא הייתי שם כדי להגן עליה. היא התקשרה אליי וסיפרה לי שהילד הזה דחף אותה והרביץ לה. שמעתי כבר דרך הטלפון כמה שהיא בוכייה. היא מאוד ניסתה להישאר אסופה, לא להראות לו כמה שהיא רוצה לבכות, אבל בסוף – כשמדברים עם אבא – הדברים האלה מתפרצים.\n\nאני רוצה להתמקד רגע בתחושה שלנו, ההורים. חוסר האונים הזה, כשהילד שלנו חווה משהו קשה או כואב, בין אם זה אירוע קטן או גדול, הוא תחושה נוראה. זהו תסכול עמוק שכל הורה שקורא את המילים הללו בוודאי יכול להזדהות איתו.\n\nהחוויה הזו, והתגובה ההורית אליה, זרקו אותי לאחד הסיפורים הטרגיים והקשים ביותר שיש לנו במקרא – הסיפור של אמנון ותמר.\n\n## הסיפור הטרגי של אמנון ותמר\n\nכדי להבין את גודל הטרגדיה, צריך להכיר את הנפשות הפועלות. תמר היא בתו של דוד המלך מאישתו מעכה, והיא אחותו המלאה של אבשלום. אמנון, לעומת זאת, הוא בנו הבכור של דוד מאחינועם. כלומר, אמנון ותמר הם אחים למחצה.\n\nאמנון היה מאוהב קשות בתמר. למעשה, זו הייתה אובססיה של ממש. בן הדוד של אמנון, יונדב (בנו של אחיו של דוד), ראה את מצבו ושאל אותו: "מדוע אתה ככה עם פרצוף נבול? אתה בן של מלך, למה אתה מתנהג כמו אחרון האביונים?" אמנון התוודה בפניו: "את תמר אחות אחי אבשלום אני אוהב, היא כל הזמן אצלי בראש".\n\nיונדב, שהיה אדם ערמומי, נתן לו עצה: "שכב על משכבך והתחל. וכאשר אביך יבוא לראותך, תבקש ממנו שתמר תבוא ותכין לך לחם אצלך בחדר". יש כאן פרשנות מעניינת – יונדב אומר לאמנון לפנות לדוד לא בכובעו כמלך, אלא בכובעו כ"אביך", האבא הדואג לבנו החולה.\n\nאבל הכתוב מציין ש"המלך" הגיע. כשהמלך מגיע, הוא מגיע עם כל הפמליה שלו. למרות שהוא לא הגיע בתפקיד האבא באחד-על-אחד, אמנון מוציא לפועל את התוכנית. הוא אומר לדוד שהוא חולה ומבקש שתמר תבוא ותכין לו שתי לביבות. אגב, יש פרשנים שאומרים שהבקשה ל"שתי לביבות" רומזת על צביעותו של אמנון – "אחד בפה ואחד בלב".\n\n## מעשה הנבלה והגירוש\n\nתמר מגיעה לחדרו של אמנון ומכינה את האוכל, אך הוא מסרב לאכול. הוא דורש להוציא את כולם מהחדר כדי להישאר איתה לבד. רק אז הוא מוכן לאכול ואומר לה: "בואי שכבי עמי, אחותי".\n\nתמר מבינה את הסכנה ומפצירה בו. היא מתחננת: "אל תעשה את מעשה הנבלה הזה!" היא מנסה להתריע בפניו בכל דרך אפשרית, אבל זה חזק ממנו. הכתוב מתאר זאת במילים מצמררות: "ויחזק ממנה". הוא לא סתם החזיק אותה, הוא היה חזק ממנה, וכפה את עצמו עליה בכוח.\n\nמיד לאחר המעשה, מתרחש היפוך פסיכולוגי מזעזע. הכתוב מציין שאמנון שנא אותה עכשיו שנאה גדולה יותר מהאהבה שאהב אותה קודם לכן. הוא מגרש אותה ופוקד עליה לצאת. תמר מתחננת שוב: "אל תגרש אותי!" היא מסבירה לו שהגירוש הזה גרוע אפילו מהמעשה שעשה לה, אבל לאמנון נמאס. הוא קורא למשרת שלו, מורה לו לגרש אותה מהחדר ולנעול את הדלת אחריה.\n\nתמר, שלבשה כתונת פסים, קורעת את כותנתה, שמה אפר על ראשה, והולכת הלוך ושוב כשהיא זועקת ובוכייה. מי שניגש אליה ומרגיע אותה הוא אחיה המלא, אבשלום. הוא אומר לה להיות בשקט ולא לעשות סצנות כרגע, אבל מבפנים – הוא מתחיל לתכנן.\n\n## השתיקה הרועמת של דוד המלך\n\nכאן אנחנו חוזרים לנושא של תגובת ההורה. כל הסיפור הנורא הזה נודע לדוד המלך. ומה תגובתו? התנ"ך כותב: "ויחר לו מאוד". דוד כעס, היה לו רע מאוד עם זה – אבל שם זה מסתיים. אין שום פעולה אקטיבית שדוד עושה מול אמנון.\n\nחלק מהפרשנים מסבירים שדוד הרגיש משותק. בגלל החטא שלו עצמו עם בת שבע ואוריה החתי, הוא אולי הרגיש שאין לו את הזכות המוסרית להטיף לאמנון (למרות שמדובר במקרים שונים לחלוטין). אבל הסיבה לא משנה את התוצאה – דוד לא עשה כלום. תגובתו של דוד בתור אבא היא צורמת וכואבת.\n\nמי שלא שתק הוא אבשלום. אותו אבשלום שבהמשך יוביל את "מרד אבשלום" המפורסם נגד דוד, מחליט לנקום. הוא ממתין בסבלנות שנתיים שלמות. שנתיים שבהן הוא לא מדבר עם אמנון, לא לטוב ולא לרע, אבל מתכנן בקפידה את נקמתו על מה שעשה לאחותו.\n\n## הביצים השבורות: כשהאמנות משלימה את התמונה\n\nחוסר האונים הזה, והתגובה של ההורה לכאב של הילד שלו, הזכירו לי יצירת אמנות יפהפייה ומפורסמת בשם "הביצים השבורות" של האמן ז'אן בפטיסט גרוז.\n\nבמבט ראשון, כשמסתכלים על הציור, לא מיד מבינים מה מתרחש בסצנה. אבל תנו לי לתת לכם כמה רמזים:\n\nבפינה הימנית התחתונה של הציור, רואים ביצים שבורות על הרצפה. באמנות של המאות ה-17 וה-18, ביצים שבורות הן סמל מובהק לאובדן התמימות.\n\nבמרכז הציור יושבת בחורה צעירה, שרועה למחצה על הרצפה במבט מושפל. לצידה עומד בחור. כפי שניתן להבין, השניים היו יחד, אך לבחור אין שום כוונות רציניות כלפיה. הוא נראה מתגונן ואפילו מסתיר מעט את פניו.\n\nאבל הדמות החזקה ביותר בציור היא האמא של הבחורה. היא תופסת את ידו של הבחור בחוזקה, ופניה מביעות כעס וזעם עצומים. כשמבינים את הסצנה, הציור הופך מהר מאוד למובן וטעון רגשית. פתאום נופל האסימון – רואים כמה עוצמה ורגש מובעים בתגובה של האם שמגנה על בתה.\n\nויש עוד פרט קטן ומקסים: אם תסתכלו בצד למטה, תראו ילד קטן ומתולתל. אם תבחנו היטב מה יש לו ביד, תראו קשת. זהו קופידון, שלפי המבט שלו, מנסה אולי לאחות קצת את הביצים השבורות ולתקן את מה שהוא עולל.\n\n### השורה התחתונה\n\nהציור הזה נותן דגש חזק בדיוק למקום שבו דוד המלך נכשל – התגובה האקטיבית, הזועמת והמגוננת של ההורה למראה הפגיעה בילדו. בין אם זו ילדה קטנה שנדחפת בפארק השעשועים, ובין אם זו טרגדיה תנ"כית קורעת לב, הזעקה הפנימית שלנו כהורים היא תמיד להגן, לחבק, ולעשות הכל כדי לאסוף את השברים.\n\nאוהבים את השילוב הזה של סיפורי המקרא שלנו עם אמנות? שתפו אותי במחשבות שלכם כאן בתגובות, ואשמח להכין לכם עוד תכנים כאלה.