מ"דר שטירמר" לפודקאסטים: התפתחות התעמולה האנטישמית

תחשבו על זה רגע לעומק. שאלה קשה, אני יודע, אבל אנחנו חייבים לשאול אותה: אם היו רוצים לעשות ליהודים שואה שנייה – ממש שואה שנייה, בדיוק כמו השואה הראשונה, לעשות אותה שוב – האם היינו רואים את אותם התהליכים שמקדימים לשואה, כמו שראינו לפני השואה הקודמת?

כשאנחנו מסתכלים אחורה על ההיסטוריה, אנחנו נוטים לחשוב שהרוע מגיע בבת אחת. אבל האמת היא שרוע, ובמיוחד רוע מאורגן בסדר גודל כזה, דורש הכנה. הוא דורש הכשרת לבבות. הוא דורש לגרום להמונים להאמין שהצד השני הוא לא בדיוק בן אדם. ואחד הכלים החזקים ביותר שעשו בהם שימוש כנגד היהודים באותה תקופה חשוכה, היה נשק התודעה.

הפרופגנדה של שנות השלושים: עלילות דם מצוירות

אחד הדברים החזקים ביותר שעשו כנגד היהודים, זו פרופגנדה מטורפת. לא מדובר היה רק בנאומים בכיכרות, אלא בהחדרה שיטתית ויומיומית של עלילות דם לתוך המרחב הציבורי. והכלי המרכזי והיעיל ביותר לעשות את זה? בעיקר באמצעות קריקטורות.

באותה התקופה היה עיתון שנקרא "דר שטירמר" (Der Stürmer). למי שלא מכיר, זה היה עיתון מטורף לחלוטין ברמת הקריקטורות שהוא פרסם. המטרה שלו לא הייתה לספק חדשות, אלא לייצר דה-הומניזציה מוחלטת של העם היהודי. שר התעמולה הנאצי, יוזף גבלס, באופן אישי פיקח על התכנים שיוצאים בעיתון הזה. הוא הבין את הכוח של דימוי ויזואלי. הוא הבין שקריקטורה אחת, שמציגה את היהודי כמפלצת, כחמדן, כמי ששולט בעולם או פוגע באחרים, שווה אלף מילים של נאום פוליטי. הקריקטורות האלה חלחלו לכל בית, לכל מוח, והכשירו את הקרקע לזעזוע הגדול מכולם.

להריץ את הזמן 80 שנה קדימה

עכשיו, בואו נעשה ניסוי מחשבתי. אם אנחנו מסוגלים להריץ את הזמן 80 שנה קדימה, לימינו אנו – איך לדעתכם היו נראות היום קריקטורות כאלה? איך נראית פרופגנדה מודרנית שמבוססת על אותם עקרונות בדיוק?

אני יכול להגיד לכם איך. הרי היום אנשים כבר לא מחכים לדוור שישים להם עיתון מודפס בתיבת הדואר. המדיום השתנה, אבל השיטה נשארה זהה. כנראה שהיו לכם אנשים שיש להם פודקאסטים, ערוצי יוטיוב ורשתות חברתיות שמגיעים למיליוני צופים ביום.

והאנשים האלה, מול מיקרופונים נוצצים ומצלמות באיכות גבוהה, היו עושים בדיוק את הדבר הבא: לוקחים את אותן עלילות דם, את אותם מוטיבים ויזואליים, את אותן קריקטורות (רק שהפעם הן דיגיטליות, מונפשות או מועברות כסרטונים ויראליים), ומפיצים אותן להמונים. הם אורזים את השנאה בעטיפה של "ביקורת לגיטימית" או "חשיפת האמת", אבל התוכן – התוכן הוא אותו תוכן שגבלס פיקח עליו ב"דר שטירמר".

המדיום משתנה, השנאה נשארת

הסכנה הגדולה ביותר שלנו היא לחשוב שאנטישמיות נראית רק כמו חיילים במגפיים שחורים צועדים ברחובות. האנטישמיות המודרנית לובשת חליפות, יושבת באולפני פודקאסט מעוצבים, ומדברת בטון רגוע ומשכנע. אבל כשהיא מציגה את היהודי או את מדינת ישראל דרך אותן עדשות מעוותות של קריקטורות ועלילות דם – היא עושה בדיוק את אותה פעולה של הכשרת לבבות שנעשתה אז.

אנחנו חייבים לפקוח את העיניים. אנחנו חייבים לזהות את התהליכים האלה כשהם קורים, ולא בדיעבד. כי כשהשקר מופץ למיליוני צופים בלחיצת כפתור, הנזק התודעתי הוא עצום ומיידי.

שורה תחתונה: הקריקטורות האנטישמיות ועלילות הדם לא נעלמו עם נפילת הרייך השלישי; הן פשוט השתכללו ועברו דירה. מהעיתון המודפס "דר שטירמר" בפיקוחו של גבלס, הן עברו לפודקאסטים ולרשתות החברתיות שמגיעים למיליוני צופים. כדי למנוע את ההיסטוריה מלחזור על עצמה, החובה שלנו היא לזהות את התעמולה הזו, לחשוף אותה, ולהילחם בה בכלים של הסברה התקפית ואמת בלתי מתפשרת.