מאושוויץ ועד אלינו: כשהשנאה חוצה גבולות ומשחזרת היסטוריה

את המאמר הבא אני באמת כותב בלב כבד, ותכף תבינו גם למה.

לפני כשנה הייתי באושוויץ. נסעתי לשם כחלק ממשלחת לפולין. יש המון זוועות, לצערנו הרב, לראות באושוויץ. אבל היה שם דווקא משהו אחד, שהוא לא בהכרח מהזוועות הבולטות והמוכרות ביותר, שדווקא בו מצאתי את עצמי נתקע.

מיד אחרי שחוצים את השלט המפורסם של "העבודה משחררת" בכניסה למחנה, בצד ימין, יש אזור חלל ריק כזה. שם עמדו הנגנים היהודים. הנאצים היו מעמידים אותם שם כדי לנגן מוזיקה קלאסית. כמובן שזה היה אקט מאוד מאוד משפיל עבורם, אבל זה גם היה כלי ששומר על הסדר. הנאצים נהנו מהמוזיקה והיו מבקשים מהם לנגן יצירות כלשהן.

אותי טלטלה ההבנה של איך אפשר לקחת מעשי זוועות כל כך נוראיים, ולטשטש אותם תחת מעטה תרבותי כזה.

השנאה שלובשת מסכה תרבותית

למה אני מספר לכם את זה? כי ממש שלשום, אחת העוקבות שלחה לי סרטון שהיא צילמה בעצמה באיטליה. בסרטון רואים אנשים רוקדים לצלילי מוזיקה, נהנים ומוחאים כפיים. אבל לצד החגיגה הזו, עומדים דוכנים אנטי-ישראלים עם דגלי פלסטין ועם כפות ידיים מגואלות בדם.

מה שאז היה אותה אנטישמיות קלאסית, הפך היום להיות "אנטי ציונות". אנחנו כבר מבינים את הסילוף הגדול הזה. זו בדיוק אותה השנאה, אבל היא עדיין מתחבאת תחת אותו מעטה תרבותי. שם באיטליה, היפה, האירופאית והתרבותית.

הסרטון הזה מאיטליה זרק אותי אחורה למחשבות. הרי באיטליה, ברומא, יושב הוותיקן. ושם התחיל אחד הסיפורים שהכי השפיעו על גורלנו.

יהודה איש קריות ולידת הדימוי האנטישמי

יהודה איש קריות היה אחד התלמידים הכי קרובים לישו. למעשה, כתוב שהוא אפילו היה אחראי על הכספים של הקבוצה (יש כאלה שאומרים היום שיש טקסטים שמדברים על זה שהוא מעל בכספים). אבל מה שחשוב להכיר בסיפור של יהודה איש קריות, זה שבגלל שהוא היה כל כך קרוב, הבגידה שלו נתפסה ככל כך נוראה וכל כך כואבת.

מה הסיפור בעצם? יהודה הגיע לכוהנים היהודים והלשין על ישו ועל הדברים שהוא מטיף להם. תמורת 30 כסף הוא אמר שהוא יראה להם מי זה הישו הזה ויוביל אותם אליו.

חשוב להבין: 30 כסף לא נחשב סכום גדול. יש לזה גם אזכור בספר זכריה, שמראה איך הסכום הזה הוא די פעוט. זה רק מראה עוד יותר את רדיפת הבצע הבסיסית שייחסו לו – כאילו שאפילו תמורת סכום מאוד נמוך הוא היה מוכן לבגוד בחברו הטוב, במורו ורבו.

כשהכוהנים שאלו אותו: "איך אנחנו נזהה אותו בתוך קהל של אנשים?", יהודה ענה שהוא ייתן לו נשיקה. הוא מגיע, נותן לו נשיקה – מה שמוכר עד היום כ"נשיקת יהודה" – שמסמלת את הבגידה העמוקה ביותר בין מישהו שרמת האמון בו הייתה כל כך גבוהה. כל זה קרה למרות שישו התריע מראש ואמר: "אחד מכם יבגוד בי וילשין עליי", ויהודה ממש היתמם ושאל אם זה יהיה הוא.

מיד אחרי שהמעשה קורה, יהודה מתחרט נורא. הוא מבקש לבוא ומחזיר להם את הכסף, אבל זה כבר מאוחר מדי. הם כבר החליטו שהם הולכים להסגיר את ישו לרומאים, לפונטיוס פילטוס הנציב. יהודה איש קריות לוקח את זה מאוד מאוד קשה, מבין את חומרת מה שקרה, ומתאבד.

במשך קרוב לאלפיים שנה, הדמות הזו של יהודה איש קריות, הדימוי של היהודי תאב הבצע והבוגדני, הודבקה לכולנו. זה היווה את המקור להרבה מאוד רדיפות.

מדת לתעמולה: כוחה ההרסני של הקריקטורה

למה אני מספר לכם את כל ההיסטוריה הזו? כי השנאה הזו הובילה את הכל. אם נחזור שנייה לתקופה של השואה, זה מה שהביא לכך שהנאצים לקחו את התפיסות העתיקות האלה והפכו אותן לפרופגנדה.

ואיך אתה הופך שנאה עתיקה לפרופגנדה ולתעמולה יעילה? אתה עושה קריקטורות.

קריקטורה היא אחד הכלים הכי עוצמתיים להעביר מסר. בשנייה אחת. לא צריך לקרוא מאמרים ארוכים, לא צריך לראות סרטים, לא כלום. אתה רואה את הקריקטורה – ומיד המסר עובר.

העיתון שהיה מכונת התעמולה הראשית בנושא קריקטורות היה ה"דר שטירמר" בגרמניה הנאצית. זה היה העיתון האהוב על גבלס. בעיתון הזה פורסמו תמונות וקריקטורות שהשוו את היהודים להמון דברים: לעצים, לעטלפים, לחולדות, לדרקונים והכל. אבל אחת ההשוואות החוזרות והמזעזעות ביותר הייתה ההשוואה של יהודים לחזירים.

כשההיסטוריה חוזרת אלינו הביתה

למה התמונה הספציפית הזו מה"דר שטירמר" כל כך טלטלה אותי דווקא עכשיו? כי בדיוק אתמול ראיתי קריקטורה חדשה.

זו קריקטורה שמציגה את איתמר בן גביר. אבל תבינו, בן גביר הוא לא הסיפור פה.

הסתכלתי והזדעזעתי. איך אנחנו, בשנת 2026, במדינת היהודים, מפרסמים כאלה קריקטורות? סקרן אותי מי צייר את זה. גיליתי שזה מישל, קריקטוריסט ברמה בינלאומית, אחד המעוטרים והמדהימים ביותר שישראל יכלה להוציא תחת ידה. יש לו אפילו סרט שנקרא "הסודות של אבא". סרט שאנחנו במשפחה כבר ראינו כמה פעמים עם הילדים. זה סרט מדהים עם עומק מיוחד וציורים יפהפיים, שמספר על איך זה להיות הוא – בן לניצולי שואה. איך זה לחיות עם הורים ניצולי שואה והסודות שאבא מסתיר. הסרט עצמו מטלטל, אני לא אעשה ספוילר ואני באמת מעודד אתכם לגשת ולראות אותו בלי קשר לקריקטורה הזו.

אבל דווקא בגלל זה. דווקא בתור מישהו שהוא דור שני לניצולי שואה – לא יכולתי להבין איך אפשר לצייר ציור שהוא אחד לאחד הדברים שהיינו רואים ב"דר שטירמר". ואיך אנשים אחרים משתפים כאלה ציורים.

אני יכול להבין שנאה פוליטית. אני יכול להבין שיש ישראלים ששונאים את בן גביר, שמבחינתם הוא מייצג אנטי-תזה לכל מה שהם מאמינים בו. אבל האם באמת הגענו לתהומות כאלה? לשפל כל כך נמוך שאנחנו יכולים להשלים עם ציורים כאלה אצלנו במדינה?

ציורים שהיינו רואים לפני מאה שנה בתעמולה הנאצית, אנחנו רואים עכשיו אצלנו, בתוך עמנו, מצוירים על ידי ילדים לניצולי שואה. אני תופס את הראש ואני פשוט לא מבין ולא מאמין מה קרה לנו.

שורה תחתונה

אנחנו לא יכולים לעשות אחד לשני את מה שעשו נגדנו שונאינו. זה שפל חדש. הדימויים האנטישמיים שליוו אותנו מאז ימי יהודה איש קריות ועד ל"דר שטירמר" נועדו לעשות דה-הומניזציה ליהודים. כשאנחנו משתמשים באותם כלים בדיוק אחד כלפי השני, בתוך הבית שלנו, אנחנו מאבדים את הדרך. מותר לנו לחלוק, מותר לנו אפילו לכעוס – אבל יש קווים אדומים שאסור לנו, כעם שעבר את מה שעברנו, לחצות לעולם.