אנטישמיות בקמפוס באוסטרליה: התוקפנות והשקרים נחשפים

קלטו איזה סרטון אני הולך להראות לכם עכשיו. זה מסוג התיעודים שממחישים בצורה המדויקת ביותר את מה שסטודנטים יהודים וישראלים חווים היום בקמפוסים ברחבי העולם. אנחנו קופצים לאוניברסיטת סידני שבאוסטרליה. הסיטואציה פשוטה, תמימה ויפה: שתי בחורות יהודיות עומדות בסוכה יחד עם יהודים נוספים, וחוגגות את חג הסוכות. אירוע תרבותי, דתי, שליו לחלוטין.

ואז, משום מקום, ניגשת אליהן מיוזמתה בחורה אחרת. היא רואה יהודים חוגגים, וזה פשוט מקפיץ אותה. היא מתחילה לצרוח עליהן. לא לדבר, לא להתווכח – פשוט לצרוח. היא מטיחה בהן: "אתן ציוניות? כי אני שונאת ציונים! את ציונית? את הורגת תינוקות!". זה משהו הזוי לחלוטין, אבל מתוך הצרחות והאגרסיביות, אנחנו מקבלים שיעור מאלף על האופן שבו פועלת מכונת השנאה האנטי-ישראלית והאנטישמית של ימינו.

המסכה יורדת: "אני לא שונאת יהודים, רק ציונים"

התוקפת בסרטון משתמשת בתירוץ המוכר והשחוק ביותר בספר: "אין לי שום דבר נגד יהודים, יש לי בעיה עם ציונים". זהו משפט שאנחנו שומעים שוב ושוב בהפגנות, ברשתות החברתיות ובקמפוסים. אבל המציאות, כפי שהיא משתקפת היטב בווידאו, חושפת את השקר שמאחורי ההפרדה המלאכותית הזו.

הבחורה הזו לא חיפשה עצרת פוליטית. היא לא ניגשה לדוכן הסברה של מדינת ישראל. היא ניגשה לסוכה – סמל דתי ויהודי מובהק – והחלה להטריד שתי בחורות שפשוט חגגו את חג הסוכות. היא מניחה מראש שכל יהודי הוא מטרה לגיטימית למתקפה ה"אנטי-ציונית" שלה. תוך שניות, הרטוריקה שלה מידרדרת. היא קוראת להן "טפילים" ומכריזה ש"ציונים הם הזבל הכי גרוע". המילים האלו – טפילים, זבל, רוצחי תינוקות – הן לא ביקורת פוליטית על מדיניות ממשלת ישראל. זוהי רטוריקה אנטישמית קלאסית, שלקוחה הישר מהדפים האפלים ביותר של ההיסטוריה, שפשוט עברה מיתוג מחדש תחת המילה "ציונות".

שקרים והיפוך תפקידים: טקטיקת הקורבן

אחד הרגעים המרתקים והמקוממים ביותר בסרטון מתרחש כאשר מגיע שומר למקום כדי להפריד ולהרגיע את הרוחות. כאן אנחנו נחשפים לטקטיקה פסיכולוגית ידועה של תוקפנים, שנקראת לעיתים קרובות DARVO (Deny, Attack, Reverse Victim and Offender – הכחש, תקוף, והפוך את הקורבן לתוקף).

הבחורה הזו מצולמת בווידאו. אנחנו רואים אותה ניגשת מיוזמתה לסוכה. אנחנו שומעים אותה צורחת ללא הפסקה, לא נרגעת ולא מוכנה ללכת. אבל ברגע שהשומר מגיע ופונה אליה, היא מסתכלת לו בעיניים ואומרת: "אבל הם ניגשו אליי! זה הם שהתחילו איתי, הם נטפלו אליי!".

זה פשוט מדהים לראות את זה בזמן אמת. היא סותרת את עצמה ומשקרת במצח נחושה, כשהכל מתועד. זה בדיוק האופן האגרסיבי, התוקפני והמניפולטיבי שבו פועלים רבים מהפעילים הללו. הם תוקפים באלימות מילולית (ולעיתים גם פיזית), וכשמעמתים אותם עם מעשיהם – הם מיד עוטים על עצמם את גלימת הקורבן וטוענים שהם המותקפים. הסרטון הזה מקפל בתוכו כל כך הרבה סתירות ושקרים בתוך בליל אחד של צרחות.

לעמוד איתן מול השנאה

בתוך כל הכאוס והתוקפנות הזו, יש נקודת אור אחת שחשוב מאוד להתעכב עליה: התגובה של הסטודנטיות היהודיות. זה מעודד ומרשים לראות שהבחורה היהודיה המותקפת לא נכנעה לה. היא לא מצמצה, לא התקפלה, ולא נתנה לצרחות להפחיד אותה. לאורך כל האירוע, היא פשוט עמדה על שלה ואמרה לתוקפת שוב ושוב ללכת משם.

זוהי עמידה גאה. כשמנסים להפחיד אותנו, להקטין אותנו ולגרום לנו להתבייש במי שאנחנו – בין אם זה בזהות היהודית שלנו, בחיבור שלנו לישראל או בעצם קיומנו במרחב הציבורי – התשובה הניצחת היא לא להוריד את הראש. הסטודנטיות האלו בסידני הוכיחו שאפשר להישאר רגועים, לתעד את האמת, ולא לאפשר לבריונות לנצח.

השורה התחתונה

הסרטון מאוניברסיטת סידני הוא מיקרוקוסמוס של מאבק רחב הרבה יותר. הוא מראה לנו איך נראית אנטישמיות מודרנית בקמפוסים: היא מתחבאת מאחורי המילה "אנטי-ציונות", היא אגרסיבית, היא מבוססת על שקרים בוטים, והיא מנסה תמיד להציג את התוקף כקורבן.

אבל יותר מכל, הסרטון הזה מזכיר לנו את הכוח של עמידה איתנה. כשאנחנו נתקלים בשנאה כזו, מלאה בשקרים ותוקפנות, אסור לנו לשתוק ואסור לנו לסגת. אנחנו צריכים לחשוף את השקרים, בדיוק כפי שהמצלמה עשתה כאן, ולהמשיך לחגוג את הזהות שלנו בגאווה, אפילו (ובמיוחד) בסוכה באמצע הקמפוס.

מה אתם אומרים על זה? מה חשבתם על הסרטון ועל התגובה של הסטודנטיות? שתפו אותי, זה דיון שאנחנו חייבים לנהל.