סכנת הגאוותנות: מאיקרוס והמלך עוזיהו ועד ל-7 באוקטובר

טוב, אני חייב לספר לכם על שיחה מרתקת ומטרידה שהייתה לי ממש עכשיו, ועל הדרך שבה היא מתחברת באופן עמוק לדברים שקרו לנו במקורות שלנו לאורך ההיסטוריה.

הייתה לי עכשיו שיחה עם מישהו מאוד מאוד בכיר בצבא. הוא כבר לא משרת פעיל, אבל הוא היה בתפקיד בכיר מאוד, והוא סיפר לי סיפור מצמרר על מה שקרה ממש לפני השבעה באוקטובר. הוא תיאר לי איך הוא דיבר והתכתב עם מי שהיה אז ראש אמ"ן, אהרון חליוה. באותן שיחות, אותו בכיר ממש הפציר בחליוה: "תהיה בן אדם עם סימני שאלה, יותר מאשר עם סימני קריאה".

אני לא אפרט יותר מזה לגבי תוכן השיחה המדויק, אבל תבינו את המשמעות: איך בן אדם שהכיר היטב את אותו ראש אמ"ן, ידע לזהות מראש שזה יהיה אדם שברגע האמת כנראה יהיה יותר מדי בטוח בעצמו, מאשר אדם שמפקפק. ולהיות ראש אמ"ן – להיות האיש שאחראי על המודיעין של מדינת ישראל – זה אומר בהגדרה להיות כל הזמן עם סימני שאלה. לחפש את הסדקים, לבדוק את ההנחות, ולא ללכת רק עם סימני קריאה נחרצים.

הנושא הזה, של גאוותנות ועודף ביטחון עצמי, הוא לא המצאה של הדור שלנו. זה משהו שמלווה את האנושות ממש משחר קיומה.

איקרוס והשעווה שנמסה מהצלחה

כדי להבין את המנגנון הזה, אפשר להסתכל אפילו על המיתולוגיה היוונית, על הסיפור המפורסם של איקרוס. הסיפור מספר על אדם בשם דדלוס, שבנה לעצמו ולבן שלו, איקרוס, כנפיים. את הנוצות של הכנפיים הוא הדביק באמצעות שעווה. הם היו כלואים בתוך מבוך בכרתים, ובעזרת הכנפיים האלו הם אכן הצליחו לעוף מחוץ למבוך ולהימלט.

לפני שיצאו לדרך, האב הזהיר את בנו לא לעוף גבוה מדי, קרוב מדי לשמש, כדי שהחום לא ימיס את השעווה. וזה בדיוק מה שקרה בסוף. אבל תחשבו רגע לעומק למה זה קרה. זה לא קרה רק בגלל שאיקרוס היה ילד מורד שלא הקשיב לאבא שלו. זה קרה בגלל שכאשר הוא כבר התחיל לעוף, צבר ביטחון והרגיש את העוצמה האדירה של התעופה – הוא הרשה לעצמו יותר ויותר. הוא כבר הרגיש בטוח בעצמו. ההצלחה סחררה אותו. ואז, מתוך אותה גאוותנות של הצלחה, הוא התקרב יותר מדי לשמש, השעווה נמסה, והוא נפל אל הארץ ומת.

גאוותנות מלידה: המקרה של רחבעם

אבל אנחנו לא צריכים ללכת עד למיתולוגיה היוונית. יש לנו הרבה סיפורים במקרא שלנו, על אנשים שהיו גאוותנים. יש כאלה שהיו גאוותנים מלכתחילה – אין הרבה סיפורים על אנשים שהיו מאוד מאוד טובים ואז נהיו גאוותנים, אבל יש כאלה שהגאוותנות הייתה טבועה בהם מהרגע הראשון.

דוגמה מובהקת לכך היא רחבעם, בנו של שלמה המלך. כאשר רחבעם עלה לשלטון, העם הגיע אליו וביקש ממנו בקשה פשוטה והגיונית: להקל עליהם את עול המיסים הכבד שהוטל עליהם. רחבעם התייעץ וקיבל עצות מכל מיני אנשים. מצד אחד, הוא קיבל עצות מחכמי העם, מהזקנים המנוסים, שאמרו לו: תקשיב, תקבל את מה שהעם מבקש. תקל עליהם במיסים, זה יוציא אותך באור חיובי ויקנה לך את נאמנותם.

לעומת זאת, הוא קיבל עצות גם מחבריו הצעירים יותר, חסרי הניסיון, שאמרו לו: מה פתאום? נראה לך? אתה מלך! תוכיח להם מי בעל הבית. תגיד להם שהעול של המיסים אפילו יכביד עליהם עוד יותר. רחבעם בחר להקשיב לצעירים. הגאוותנות הזו, חוסר הנכונות להקשיב ולהתגמש, הביאה למפלה הקשה ולקרע ההיסטורי – פיצול הממלכה לממלכת יהודה ולממלכת ישראל.

המלך עוזיהו: כשההצלחה הופכת למלכודת

אבל מה שאני כן רוצה שאתם תכירו ותחשבו עליו, זה דווקא סיפור פחות ידוע, אבל אולי הרלוונטי ביותר אלינו היום. זהו הסיפור של המלך עוזיהו.

המלך עוזיהו נחשב לאחד המלכים הטובים שהיו לנו. הוא מלך שהביא שקט לממלכה, הוא ידע לבנות ולפתח, והוא הביא לשגשוג כלכלי משמעותי ביותר. הוא היה ידוע בתור מנהיג מאוד מאוד מוצלח. העם אהב אותו, והכל פרח.

אבל אז, מתוך אותה תחושת הצלחה מסחררת, הוא החליט שהוא רוצה להיכנס להיכל ה' במקדש ולהקטיר קטורת. הכוהנים, שזהו תפקידם הבלעדי, עמדו מולו ואמרו לו: אל תעשה את זה. הרי אתה לא כהן, אסור לך לעשות את זה, זה מנוגד לכללים.

אבל הוא המלך. אותה גאוותנות של "אני יודע מה יותר טוב", התחושה שהחוקים הרגילים כבר לא חלים עליו בגלל שהוא כל כך מוצלח – היא זו שבסוף הכשילה אותו. ברגע שהוא נכנס לשם, לתוך היכל ה', מיד פרחה בו צרעת. הכוהנים זיהו את זה מיד והוציאו אותו החוצה. מאותו הרגע הוא כבר לא יכל לשלוט בפועל, והבן שלו, יותם, נאלץ לקחת את המושכות.

הסיפור של עוזיהו הוא טרגי במיוחד, כי בניגוד אולי לרחבעם, כאן מדובר בגאוותנות שנובעת דווקא מההצלחה. ואומרים שהמכשול הגדול ביותר של האדם, זה דווקא כשהוא מצליח.

פרדוקס ההצלחה

אני יכול להגיד לכם את זה אפילו ברמה האישית שלי, בחיים הפשוטים. ככל שאני יותר מתאמן ומקפיד על הכושר שלי, ככה הרבה פעמים אני יותר מרשה לעצמי לזייף בתזונה. אני ממש אומר לעצמי: "טוב, אז כבר התאמנתי, שרפתי קלוריות, אז אני יותר מרשה לעצמי לאכול משהו פחות בריא". כלומר, ההצלחה עצמה היא זו שמחבלת הרבה פעמים בהמשך ההצלחה. אתם מבינים את הפרדוקס כאן? הביטחון שאנחנו שואבים מהניצחון גורם לנו להוריד את ההגנות.

שורה תחתונה: האם למדנו את הלקח?

נחזור לאותו קצין בכיר שדיברתי איתו עכשיו. הוא סיפר לי פרט נוסף שהשאיר אותי חסר מילים. ממש שלושה ימים לפני השבעה באוקטובר, הוא דיבר עם אלוף אחר בצה"ל. שניהם, שני קצינים עתירי ניסיון, דיברו על העובדה שהם מרגישים שצה"ל פשוט לא מסוגל לקבל ביקורת.

הוא אמר לי: "תשמע אריאל, הייתה לנו את התחושה, ואמרנו את זה בצורה מפורשת בינינו, שצה"ל מתנהג כמו לפני מלחמת יום הכיפורים". אותה אטימות, אותה תחושת עליונות, אותה גאוותנות של "אנחנו יודעים הכול".

ואתם יודעים איך הוא סיים את השיחה שלנו היום? הוא אמר לי: "אני מרגיש שהמצב הזה גם עכשיו ככה".

אז למרות ההצלחות הכבירות שיש לנו לאחרונה, הפעולות המדויקות באיראן ובגזרות נוספות שמחזירות לנו את הגאווה הלאומית – מה אתם חושבים? האם אנחנו שוב בסכנה לפעול מתוך גאוותנות? האם אנחנו זוכרים לשים סימני שאלה, או שחזרנו לחלק רק סימני קריאה? מחכה לשמוע מה אתם חושבים בתגובות.