מסר מניצול אושוויץ: הפסיקו להתנצל, אנחנו בוחרים בחיים

יש רגעים שבהם כל המילים שבעולם, כל טיעוני ההסברה וכל הניתוחים ההיסטוריים, מתגמדים אל מול עדות אחת חיה ונושמת. כשאנחנו מדברים על זכות הקיום שלנו, על המאבק באנטישמיות ועל המוסריות של מדינת ישראל, קל לפעמים ללכת לאיבוד בתוך רעשי הרקע של הרשתות החברתיות ומהדורות החדשות. אבל כשאדם ששרד את התופת של אושוויץ-בירקנאו יושב מול המצלמה ומדבר מדם ליבו – אנחנו עוצרים הכל, ומקשיבים.

הסרטון הזה, שבו מתועד ניצול שואה, הוא לא רק תיעוד היסטורי. הוא קריאת כיוון מהדהדת עבורנו, כאן ועכשיו. המסר שלו פשוט, חד וחותך: מספיק להתנצל. הגיע הזמן שנילחם על השם שלנו ונהיה גאים במי שאנחנו.

המספר על היד: לא להסתיר, לזכור

בתחילת דבריו, מתייחס הניצול למספר המקועקע על ידו – הסמל המובהק ביותר של מכונת ההשמדה הנאצית באושוויץ. עבור רבים, קעקוע כזה הוא צלקת שרוצים להסתיר, תזכורת יומיומית לטראומה בלתי נתפסת. אבל הגישה שלו שונה לחלוטין. הוא לא רוצה להסתיר את זה. מבחינתו, המספר הזה נמצא שם כל הזמן, והוא לא מתבייש בו.

תחשבו על העוצמה הנפשית שנדרשת כדי להסתכל על סמל של השפלה ודה-הומניזציה, ולהפוך אותו לאות של ניצחון. "אני אוהב את זה", הוא אומר בדרכו המיוחדת. זו לא אהבה לזכר הסבל, אלא גאווה עצומה על ההישרדות. המספר הזה מזכיר לו, ולעולם כולו, שהם ניסו למחוק אותנו – והם נכשלו. אנחנו כאן.

לראות את ההיסטוריה חוזרת – ולא לשתוק

כשהוא נשאל כיצד הוא מרגיש כשהוא רואה את מה שקורה היום ברחבי העולם – את גל האנטישמיות הגואה, את ההפגנות האלימות, את הפגיעה ביהודים – התשובה שלו קורעת לב, אך גם מעוררת השראה.

"אני לא יכול להאמין לזה", הוא אומר, ומיד מתקן את עצמו: "אני יכול להאמין לזה, כי אני חוויתי את זה. אבל אני לא יכול להאמין שהרבה יהודים נפגעים מזה שוב". עבור אדם שראה את התהום מקרוב, המראות של יהודים מותקפים ברחובות אירופה או ארצות הברית הם לא רק כותרת בעיתון; הם תזכורת מצמררת למציאות שהוא קיווה שהעולם השאיר מאחור. הוא מתאר את התחושה הזו כסוג של הרס עצמי של העולם ("self-destruct"), עולם שחוזר על הטעויות החמורות ביותר שלו.

אבל במקום לשקוע בייאוש, הוא שואב מכך מסקנה אופרטיבית עבורנו: אסור לנו לחזור לעמדת הקורבן המתגונן.

זכות הקיום שלנו אינה דורשת אישור

אחת הנקודות החזקות ביותר בדבריו היא הקריאה להפסיק את ההתנצלות המתמדת. "מה שייך להתגונן?" הוא שואל. אנחנו לא צריכים לבקש רשות מאף אחד כדי להתקיים. יש לנו את ההווה שלנו, יש לנו את המדינה שלנו, בדיוק כמו לכל עם אחר.

הוא מזכיר לנו שאנחנו לא זקוקים לאישור של אומות העולם כדי להגן על עצמנו. הניסיון הזה – הניסיון להשמיד אותנו – היה נחלתנו בעבר, אבל היום יש לנו את הכוח לעמוד על שלנו. "שיידעו מי אנחנו", הוא דורש. אל תרכינו ראש. אל תנסו למצוא חן בעיני אלה ששונאים אתכם בין כה וכה. תעמדו זקופים ותראו לעולם את העוצמה של העם היהודי.

עם שבוחר בחיים: מדע, רפואה ומוסר

כדי להבין על מה אנחנו צריכים להיות גאים, הניצול לוקח אותנו למסע קצר בהיסטוריה של התרומה היהודית לאנושות. למרות כל הרדיפות, למרות כל החוסר, ולמרות כל הניסיונות להשמיד אותנו – מה עשינו? איך הגבנו לשנאה?

התשובה שלו מוחצת: אנחנו תרמנו לעולם. הוא מונה את התחומים שבהם העם היהודי הטביע את חותמו: מדע (Science), רפואה (Medicine), מוזיקה, אמנות, ספרות ופילוסופיה. בזמן שאחרים היו עסוקים בלהמציא מכונות השמדה, אנחנו היינו עסוקים בלהמציא תרופות, לגלות תגליות מדעיות שמשנות חיים, וליצור יצירות מופת תרבותיות.

וזה מוביל אותו לנקודה הקריטית ביותר – המוסר שלנו. הוא מדבר על צה"ל (שאותו הוא מכנה בטבעיות "אהל ישראלי" מתוך חיבור עמוק) ועל המוסריות של מדינת ישראל. "אנחנו כולנו על חיים, אנחנו לא על קילים (הרג)", הוא מצהיר בפשטות מזוקקת.

זהו ההבדל התהומי בינינו לבין אויבינו. אנחנו עם שמקדש את החיים. המסורת שלנו, הצבא שלנו, המדינה שלנו – הכל סובב סביב השמירה על החיים והגנה עליהם. אנחנו לא מקדשים את המוות, אנחנו לא מחפשים להרוג. כשאנחנו נלחמים, אנחנו נלחמים כדי לחיות.

שורה תחתונה: תהיו גאים במי שאתם

העדות הזו היא לא רק זיכרון מהעבר; היא צוואה חיה להווה ולעתיד. כשאדם שעבר את אושוויץ אומר לנו להפסיק להתנצל ולהתחיל להיות גאים – אנחנו חייבים להקשיב.

בפעם הבאה שאתם נתקלים בפוסט אנטישמי, בהפגנה נגד ישראל, או במישהו שמנסה לערער על זכות הקיום שלנו או על המוסריות של צה"ל, תזכרו את המילים שלו. תזכרו שאנחנו עם שתרם לאנושות יותר מכל אומה אחרת ביחס לגודלו. תזכרו שאנחנו עם שבוחר בחיים, גם כשהוא מוקף בתרבויות של מוות.

אל תתגוננו. תתקפו בחזרה עם האמת, עם ההיסטוריה, ועם הגאווה העצומה על כך שאתם חלק מהסיפור המדהים ביותר בתולדות האנושות.

עם ישראל חי. ❤️🇮🇱