אוסטרליה מתעוררת: סוף לקריאות השנאה בהפגנות נגד ישראל?

מזל שלפחות חלק מהשקרים שאנחנו שומעים ורואים אפשר להוכיח בקלות. תארו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אדם עומד מול מצלמה או קהל, ובשיא החוצפה מנסה לשכתב את ההיסטוריה הקרובה. הוא עומד שם וטוען: "אנחנו לא קראנו לזה, אני לא קראתי לזה בשנתיים האחרונות". הוא מנסה לצייר את עצמו ואת חבריו כרודפי שלום, כאנשים שרק מביעים מחאה לגיטימית. אבל המציאות? המציאות היא שונה לחלוטין, וזו בדיוק האירוניה של כל הסיפור הזה.

בסרטון שניתחנו, אנחנו נתקלים בניסיון נואש לברוח מאחריות. כשמארגן הפגנות כמו ג'וש ליס (Josh Lees) מנסה לטעון שאין לו קשר לאלימות או להסתה, אנחנו חייבים להציב מולו את המראה. כי בשנתיים האחרונות, כל מה שראינו בהפגנות הללו – כל מה שעשית, ג'וש – היו קריאות שנאה אלימות בהפגנות. זה לא משהו שקרה במחשכים; זה נעשה בקהל, מול המצלמות, ברחובות הראשיים. וזו האירוניה של כל זה – הם מתעדים את עצמם מסיתים, ואז מתפלאים כשאנחנו משתמשים בזה נגדם.

ההתעוררות של אוסטרליה: המהלך של כריס מינס

וכאן נכנסת לתמונה אוסטרליה, וליתר דיוק – מדינת ניו סאות' ויילס (New South Wales). למי שלא מכיר, מדובר במדינה המאוכלסת ביותר ביבשת אוסטרליה, שבירתה היא העיר סידני. אחרי תקופה ארוכה שבה הרחובות הפכו לזירת הפקר של הסתה, משהו סוף סוף מתחיל לזוז בחלונות הגבוהים.

ראש הממשלה של ניו סאות' ויילס, כריס מינס (Chris Minns), הודיע לאחרונה על צעד דרמטי וחשוב: בקרוב מאוד יחולו איסורים והחמרות משמעותיות בנוגע להתנהלות המשטרה מול המפגינים. אם עד עכשיו המשטרה עמדה מנגד בזמן שקריאות אנטישמיות וקריאות להשמדת ישראל הדהדו ברחובות סידני, כעת משנים את הכללים. אחד האיסורים המרכזיים והחשובים ביותר שהוכרזו הוא איסור מוחלט על קריאות שנאה שמובילות לאלימות.

אז במקרה שכריס מינס רוצה לבחון את זה לעומק ולמסד את זה, אנחנו אומרים: תודה רבה. זה צעד הכרחי. אבל השאלה שכולנו צריכים לשאול את עצמנו היא – מה אתם אומרים? האם הגיע הזמן, או שמא זה כבר מאוחר מדי?

חופש הביטוי או חופש ההסתה?

המאבק שאנחנו רואים באוסטרליה הוא לא מקומי. הוא משקף בעיה עולמית עמוקה שעימה מתמודדות דמוקרטיות רבות במערב. במשך שנים, פעילים אנטי-ישראלים ואנטישמיים ניצלו בציניות את הערכים הדמוקרטיים, ובראשם את חופש הביטוי, כדי לקדם אג'נדה של שנאה.

הם עומדים בכיכרות העיר, קוראים לאלימות, מהללים טרור, וכשמישהו מנסה לעצור אותם – הם מיד זועקים שסותמים להם את הפיות. אבל דמוקרטיה חפצת חיים חייבת לדעת להגן על עצמה. חופש הביטוי אינו חופש ההסתה. קריאות שנאה שמובילות לאלימות פיזית נגד יהודים וישראלים ברחובות סידני, לונדון או ניו יורק, אינן מחאה פוליטית לגיטימית. הן סכנה ברורה ומיידית לסדר הציבורי ולביטחון האזרחים.

ההחלטה של ממשל ניו סאות' ויילס להנחות את המשטרה לפעול נגד קריאות אלו היא נקודת ציון חשובה. היא מסמנת הבנה שאי אפשר יותר לעצום עיניים. אי אפשר לתת למיעוט קיצוני וקולני להטיל אימה על קהילות שלמות בחסות התירוץ של "חופש מחאה".

הסברה התקפית: לא שותקים מול שקרים

הסיפור הזה מדגים בצורה מושלמת את הצורך בגישה של "הסברה התקפית". אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו רק לשבת ולהתגונן. כשאנשים כמו ג'וש ליס מנסים להלבין את העבר שלהם ולטעון "אנחנו לא קראנו לאלימות בשנתיים האחרונות", התפקיד שלנו הוא לא לשתוק.

התפקיד שלנו הוא להוציא את הארכיון. להראות את הסרטונים. להשמיע את ההקלטות. להוכיח, שחור על גבי לבן, שהם משקרים. בהסברה התקפית, אנחנו לוקחים את הנרטיב לידיים שלנו. אנחנו חושפים את הצביעות של אלו שמדברים גבוהה גבוהה על זכויות אדם, אבל בפועל מקדמים אלימות ושנאה נגד העם היהודי ומדינת ישראל.

העובדה שפוליטיקאים בכירים כמו כריס מינס מתחילים לפעול, היא בין היתר תוצאה של לחץ ציבורי וחשיפה מתמדת של האמת. כשאנחנו לא מוותרים, כשאנחנו מציגים את העובדות ללא מורא, מקבלי ההחלטות מבינים שהם חייבים להתערב.

שורה תחתונה

השקרים של מארגני ההפגנות האנטי-ישראליות קורסים אל מול המציאות. אחרי שנתיים של הסתה, רשויות החוק באוסטרליה מתחילות להבין שקריאות שנאה הן לא חופש ביטוי – הן סכנה. ההחלטה בניו סאות' ויילס היא צעד חשוב בכיוון הנכון, אבל חובת ההוכחה היא כעת על המשטרה ועל רשויות האכיפה בשטח. אנחנו נמשיך לעקוב, נמשיך לתעד, ונמשיך להשתמש בהסברה התקפית כדי לוודא שהאמת תמיד תצא לאור. עם ישראל חי.