היהודי האנטישמי: מהבגידה בהרצל ועד לג׳ייקוב ברגר

אני הולך לשתף אתכם במשהו שממש עצבן אותי. נתקלתי לאחרונה בסרטון ברשת שהוא פשוט מגעיל ודוחה בצורה יוצאת דופן, אבל יותר מזה – הוא מעורר שאלות עמוקות על ההיסטוריה שלנו כעם ועל תופעה שמלווה אותנו כבר אלפי שנים.

בסרטון המדובר מככב ג׳ייקוב ברגר. למי שלא מכיר, מדובר בשחקן סוג ז׳ שאף אחד לא באמת הכיר לפני תחילת המלחמה. מאז, הוא התפרסם מאוד ברשתות החברתיות, בעיקר בזכות העמדה המאוד אנטי-ישראלית שהוא נוקט בה באופן עקבי. אבל הפעם, הוא חצה קו אדום שקשה להישאר אדישים אליו.

כששנאה עצמית פוגשת ציניות אכזרית

בסרטון שלו, ברגר צוחק ולועג לגיוס של אנשים עם צרכים מיוחדים לצה״ל. הוא מציג את זה בזלזול נוראי וטוען בציניות שככה ״צבא הכיבוש״ מגייס את חייליו, את ״הכוחות המיוחדים״ שלו.

תגידו לי אתם: איזה בן אדם צריך להיות בשביל לצחוק באופן ציני על אנשים עם צרכים מיוחדים, רק בשביל לגרוף לייקים ואהדה ברשת? כמה נמוך אתה צריך לרדת? זה באמת מקומם ברמה האנושית הבסיסית ביותר. אבל אני רוצה לקחת את הכעס הזה צעד אחד קדימה, שלב אחד נוסף, ולהסתכל על התופעה הזו בפרספקטיבה רחבה יותר.

תופעה היסטורית: מ״ערב רב״ ועד ימינו

לאורך כל ההיסטוריה שלנו של העם היהודי, היו אנשים מתוך העם שלנו שיצאו נגדנו. יהודים שפעלו באופן אקטיבי לפגוע בעמם שלהם ובתדמית שלנו בעולם. תמיד תהיתי למה הם עשו את זה. מה גורם לאדם להפנות עורף לאחיו ולהצטרף לשונאיו הגדולים ביותר?

יש אנשים שמסבירים את זה דרך המושג ״ערב רב״. על פי המסורת, כשיצאנו ממצרים, היו איתנו כל מיני מצרים ונספחים אחרים שהסתפחו אלינו. הם לא היו במקור חלק מעם ישראל. כשבאו למשה רבנו ואמרו לו על אותם נספחים, משה אמר: ״אוקיי, בסדר, תרשו להם להישאר״. הם הפכו להיות חלק מהעם מבחינה פיזית, אבל במהותם – הם לא באמת היו חלק מהעם. ואז, לאורך כל מיני תקופות בהיסטוריה, אותם שורשים של ״ערב רב״ צצים מחדש, והם יוצאים נגד העם מבפנים. בצע שיוצא נגד עמו ומשתף פעולה עם אנטישמים.

הסיפור הלא מוכר על הרצל ופאול פון פורטהיים

כדי להבין עד כמה התופעה הזו עמוקה וטראגית, אני רוצה לספר לכם סיפור מרתק מהעת המודרנית שהרבה אנשים לא מכירים. זו דוגמה מחייו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל.

כשהרצל היה סטודנט צעיר למשפטים בווינה, הוא התקבל לאגודת הסטודנטים המקומית היוקרתית. יחד איתו התקבל חבר שלו, בחור בשם פאול פון פורטהיים. שניהם היו יהודים, וזו הייתה הפעם הראשונה שיהודים התקבלו לאותה אגודה. זה היה אירוע יוצא דופן ומרגש עבורם.

אבל עם הזמן, דברים השתנו. אגודת הסטודנטים קיימה אירוע לזכרו של ריכרד וגנר, המלחין הידוע שהיה גם אנטישמי קיצוני, ולאחר שהלך לעולמו נערך לכבודו טקס. במהלך אותו אירוע, נאמרו דברים אנטישמיים קשים מאוד כלפי יהודים.

הרצל, שהיה אדם עם עמוד שדרה לאומי ומוסרי, החליט שהוא לא מוכן להיות חלק מאגודה שכזו. הוא לא היה מוכן לשבת בשקט בזמן שמבזים את העם שלו, ושלח להם מיד מכתב התפטרות.

האשליה של הבוגד והסוף הטראגי

כאן מגיע הטוויסט המזעזע בסיפור. כל ראשי האגודה התכנסו לדון במכתב ההתפטרות של הרצל. מי שישב איתם היה לא אחר מאשר אותו חבר שלו, פאול פון פורטהיים. אני מזכיר לכם – פאול היה יהודי בדיוק כמו הרצל.

הם החליטו לא לקבל את ההתפטרות של הרצל, אלא להדיח אותו בבושת פנים. ויותר מזה – בהמלצתו הישירה של אותו פאול, הם החליטו לשנות את התקנון של האגודה, בכדי לא לקבל יותר יהודים בעתיד.

אתם קולטים את גודל האבסורד? אותו יהודי שהתקבל לאגודה יחד עם הרצל, הוא זה שהמליץ לשנות את התקנון כך שלא יתקבלו יותר יהודים לעולם.

למה הוא עשה את זה? מה עבר לו בראש כשהוא פעל ככה לנגד עיניו של חברו? כנראה שזה היה הרצון העז לחיבה ולאהבה מהצד השני. אולי זו הייתה המחשבה המעוותת שעליו יחוסו, כי הנה – הוא יוצא נגד עמו, הוא ״משלהם״, הוא מתנער מהיהדות שלו ומוכיח נאמנות לאנטישמים. כל אחד יכול לנתח את צורת החשיבה החולנית הזו.

אבל מה שיפה – או יותר נכון, טראגי וצפוי – הוא מה שקרה אחר כך. חברי האגודה אכן שינו את התקנון כפי שפאול הציע. ומיד לאחר מכן, מן הסתם, הם הדיחו גם את אותו פאול. הרי התקנון החדש אוסר על יהודים להיות באגודה, והוא עדיין יהודי בעיניהם.

ומה אתם חושבים קרה לו? למחרת בבוקר, פאול פון פורטהיים התאבד בירייה. ההכרה בכך שבגד בעמו, איבד את חברו, ועדיין נזרק בבוז על ידי אלו שניסה לרצות, הייתה כנראה יותר מדי עבורו.

השורה התחתונה

ההיסטוריה מלמדת אותנו שיעור כואב אבל חשוב. יהודים אוטו-אנטישמיים, שיוצאים נגד העם שלהם, שמשתפים פעולה עם שונאי ישראל ושמבזים את אחים שלהם – ובמקרה של ג׳ייקוב ברגר, אפילו לועגים לאנשים עם צרכים מיוחדים שמשרתים בצה״ל – עושים זאת מתוך אשליה שזה יקנה להם חסינות או אהדה אצל האויב.

מטרת הסיפור הזה היא להזכיר לג׳ייקוב ברגר ולכל שכמותו לאורך הדורות, אמת אחת פשוטה: מי שבוגד בעמו כדי למצוא חן בעיני שונאיו, מגלה בסוף שהשנאה מופנית גם אליו. או כמו שאומר הפתגם – כל כלב ביג׳י יומו. עם ישראל חי, ואנחנו נמשיך לעמוד בגאווה מול כל מי שמנסה להשפיל אותנו, מבחוץ או מבפנים.