הבעל שם טוב, העץ השרוף והתגלית המדהימה בהר הבית

טוב חברים, עם הזמן אתם למדתם להכיר אותי, אבל גם אני למדתי להכיר אתכם. אני יכול להבטיח לכם שהמאמר הזה הולך להיות מיוחד מאוד.

לפני מספר ימים קיבלתי תגובה מאחד העוקבים. באמת שקטונתי. לפעמים אני פשוט עוצר, קורא את המחמאות שאתם מרעיפים עליי, ולא יודע מה להגיד. זה מרגש אותי מאוד. אבל התגובה הספציפית הזו הזכירה לי סיפור מרתק על הבעל שם טוב. וכמו שאתם כבר יודעים שאני אוהב לעשות – אני הולך לשזור לכם את הסיפור הזה יחד עם עוד כמה סיפורים, בדרך שלדעתי פשוט תעיף לכם את הפוני.

השותף לעולם הבא: סיפורו של משה בן לוי

יש סיפור מאוד יפה שאני אוהב על הבעל שם טוב. יום אחד, הוא ביקש שיתגלה לו בחלום מי עתיד להיות השותף שלו בעולם הבא. בחלומו, נאמר לו ששמו של השותף יהיה משה בן לוי, יהודי שמתגורר בעיירה מרוחקת אי שם באוקראינה.

למחרת בבוקר, הבעל שם טוב לא בזבז זמן. הוא רתם את הסוסים לכרכרה ויצא לרכיבה ארוכה יחד עם חסידיו. כשהגיעו לאותה עיירה נידחת, תושבי המקום הופתעו והתרגשו מאוד מהביקור הפתאומי של הרב הגדול, וערכו לכבודו קבלת פנים חגיגית.

כשהתיישבו, שאל הבעל שם טוב: "היכן אוכל למצוא את משה בן לוי?". אנשי העיירה הזדעקו. "מה פתאום?" הם אמרו לו, "אתה רציני? הבן אדם הזה בכלל לא ראוי שתפגוש אותו. הוא אדם עלוב, חי בפינת הכפר באיזה צריף נידח. תראה, הוא אפילו לא הגיע לקבל את פניך. למה שתחפש אותו?".

אבל הבעל שם טוב התעקש. הוא חייב לפגוש את האיש.

הם הובילו אותו אל צריף רעוע שנטה ליפול. משה לא היה שם, אז הבעל שם טוב וחסידיו המתינו. לפנות ערב, הופיע משה בן לוי. הוא היה אדם כבד משקל, שמן מאוד, שנשא על גבו חתיכות עץ. למרות המראה והמוניטין, הבעל שם טוב ביקש להיכנס פנימה ושאל אם יוכלו לסעוד עמו את ארוחת הערב.

משה, בלית ברירה, הסכים. הוא שחט כבש, אך התנהגותו הייתה גסה להחריד. הוא זלל את כל הבשר בעצמו ולא הגיש דבר לאורחיו. כשהוציא בקבוק יין, הוא שתה את כולו ישירות מהפייה, מבלי לכבד איש. החסידים היו מזועזעים. הם רצו להעיר לו, לנזוף בו על חוסר הכבוד, אבל הבעל שם טוב סימן להם לשתוק. הוא הודה למשה בנימוס וביקש לחזור גם למחרת.

ביום השני, המחזה חזר על עצמו. משה המשיך בהתנהגותו הגסה, הזללנית והאנוכית. בשלב מסוים, הבעל שם טוב פנה אליו ואמר: "אני ממש מתנצל על השאלה הבאה שאני הולך לשאול אותך, אבל... מדוע אתה אוכל כל כך הרבה ושותה כל כך הרבה?".

לפתע, עיניו של משה התמלאו בדמעות. הבעל שם טוב הבין שנגע בנקודה רגישה.

משה קם, יצא מהבית וסימן לבעל שם טוב ולחסידיו לבוא אחריו. הוא הוביל אותם אל עומק היער, עד שנעצר מול עץ שרוף.

"אתה רואה את העץ הזה?" אמר משה בקול שבור. "כאן, על העץ הזה, הקוזקים האוקראינים היכו את אבא שלי. הם הכריחו אותו לנשק צלב, והוא סירב. בסוף, הם קשרו אותו לעץ הזה ושרפו אותו חיים".

הבעל שם טוב הזדעזע. "וואו, צר לי כל כך לשמוע," הוא אמר. "אני באמת מקווה שתצליח להתגבר על הטרגדיה הנוראה הזו".

אבל משה הניד בראשו. "לא, כבוד הרב, לא הבנת. אני לא אוכל בשביל לשכוח, ואני לא שותה בשביל לשכוח. אני אוכל ושותה כדי להיות חזק – בשביל שלי זה לא יקרה".

הבעל שם טוב הסתובב אל חסידיו ואמר בלחש: "איזה מזל שזה הולך להיות השותף שלי בעולם הבא".

העץ שהפך לתורן: "על אם הדרך" של נתן אלתרמן

הסיפור הזה על העץ השרוף של משה בן לוי, הזכיר לי מיד שיר מופלא של נתן אלתרמן בשם "על אם הדרך". רבים מכירים את השיר, אבל לא תמיד מודעים לכל הפרטים המצמררים שבו.

השיר מסופר מנקודת מבטה של אם (או סבתא) המדברת אל בנה (או נכדה) בעודם נמצאים על סיפונה של אוניית מעפילים בדרך לארץ ישראל. היא מספרת לו את ההיסטוריה המשפחתית דרך מוטיב של עץ אחד שעומד על אם הדרך.

היא מספרת כיצד הסבא הגיע לאותו עץ, הניח עליו את ראשו והתפלל לכיוון ירושלים. לאחר מכן, היא מספרת כיצד האבא נקשר לאותו העץ בדיוק, הוכה באכזריות, ונפל מת למרגלותיו כשפניו עדיין מופנות לירושלים.

אבל כאן מגיע הטוויסט המרגש: אותו עץ ספוג דם ותפילות לא נשאר מאחור. נעשה בו שימוש מחדש. העץ הזה נכרת והפך להיות התורן של אוניית המעפילים שעליה הם שטים כעת אל עבר ארץ ישראל. טרגדיה שהופכת לתקומה.

התגלית המרעישה בגג מסגד אל-אקצא

המוטיב הזה – שימוש מחדש בעץ שנושא עמו היסטוריה עמוקה – הזכיר לי את אחד הסיפורים הארכיאולוגיים המרתקים ביותר, שרבים מאיתנו כאן בישראל פשוט לא מכירים.

בשנת 1924 התרחשה בארץ ישראל רעידת אדמה חזקה שריסקה חלק גדול מהגג של מסגד אל-אקצא בהר הבית. קורות העץ העתיקות שנפלו מהגג נזרקו הצידה, והבריטים ששלטו אז בארץ החלו בעבודות שיפוץ.

העצים האלה שכבו שם עשרות שנים, עד שבשנות ה-60 וה-70, חוקרת ישראלית בשם פרופסור נילי ליפשיץ החליטה לחקור אותם. היא לקחה דגימות וביצעה להן תיארוך פחמן 14. הממצאים היו לא פחות ממדהימים.

היא גילתה שיש שם קורות עץ שמתוארכות לתקופה הרומאית ולתקופתו של המלך הורדוס. אבל התגלית המרעישה באמת הייתה שתי קורות עץ שחזרו אחורה עד למאה השמינית והתשיעית לפני הספירה.

אלו עצים מתקופת בית המקדש הראשון.

כלומר, באותו מסגד אל-אקצא, בגג המבנה, היו קורות ששימשו במקור את בית המקדש הראשון, ונעשה בהן שימוש מחדש לאורך ההיסטוריה. בדיוק כמו בסיפור של אלתרמן על העץ שהפך לתורן ספינת המעפילים. דרך אגב, בעבודת המחקר המדהימה הזו היה מעורב גם זאב (ז'אבו) ארליך ז"ל, חוקר ארץ ישראל שנהרג לאחרונה בלבנון.

שורה תחתונה

ההיסטוריה שלנו שזורה בעצים, באבנים ובאנשים שנושאים איתם זיכרון של חורבן, אבל גם כוח עצום של תקומה והמשכיות.

אני רוצה לסיים במשפט יפהפה של הבעל שם טוב: "אל תבקש מופת, חפש את הנס בפשטות".

אנחנו לא צריכים לחפש דברים מופרכים. הניסים נמצאים לפעמים ממש מתחת לאף שלנו. קורות העץ האלה שכבו שם בהר הבית, נטושות, בלי שאף אחד יתייחס אליהן במשך עשרות שנים, עד שהתגלה שהן נושאות בתוכן את הדופק של בית המקדש הראשון. הנס נמצא בפשטות, אם רק נדע להסתכל.

ספרו לי בתגובות מה חשבתם על החיבור הזה, ואם תרצו שארחיב בסרטון או במאמר נפרד על תגלית קורות העץ בהר הבית.