מהר הבית ועד ימינו: איך איבדנו את הסולידריות בעם ואיך נחזיר אותה?

בואו נדבר שנייה על סולידריות בתוך עמנו. אני רוצה להגיד לכם, אנחנו רואים את זה חזק מאוד בתקופה האחרונה, ובמיוחד ככל שאנחנו מתקרבים לקראת מערכות בחירות עתידיות. מפת השנאה הולכת וגוברת, וזה כבר מזמן לא רק עניין של פוליטיקה, של ימין ושמאל או של דעות שונות על ניהול המדינה. אנחנו מגיעים למצב שבו יש קבוצות שלמות בתוך העם שמתחילות להיות שנואות – ממש שנואות – על ידי קבוצות אחרות. ואם אני אגיד לכם את זה עכשיו, אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר. דמיינו רגע איזו קבוצה עולה לכם לראש. כל אחד מכם בטח לוקח את זה למקום אחר, לקבוצה אחרת, אבל התחושה הקשה של הקיטוב משותפת לכולנו.

כשהאויב מבחוץ מכה, איך אנחנו מגיבים מבפנים?

אני רוצה לדבר איתכם על אירוע שקרה ממש בימים האחרונים, אירוע שאמור היה לטלטל את כולנו כחברה. התגלה שאיראן, האויבת המרה ביותר שלנו, ממש שלחה כוחות וסוכנים כדי להתנקש בבנו של ראש הממשלה, ביאיר נתניהו, בזמן שהוא שהה במיאמי.

ועד כדי כך המצב היה חמור ורמת האיום הייתה גבוהה, שהכוחות הישראלים שאבטחו אותו שם לא היו מספיקים. כדי להתמודד עם האיום המיידי, נאלצו לקחת אנשים מכוחות הביטחון שאבטחו את נשיא המדינה, יצחק הרצוג, ששהה בדיוק באותה עת בארצות הברית, ושלחו חלק מהכוחות האלה כדי להגן על יאיר נתניהו ולהבטיח שהניסיון האיראני לא יצליח.

עזבו רגע את הפן התודעתי. עזבו את הפן ההסברתי של איך זה ייראה בעולם. עזבו את המחשבה על איך האיראנים יחגגו ניצחון אדיר, ומה זה אומר עלינו כמדינה וכמעצמה ביטחונית אם פתאום יצליח להם דבר כזה, חלילה. עצרו רגע. שימו את כל השיקולים הגיאופוליטיים והביטחוניים האלה בצד, ותשאלו את עצמכם רק שאלה אחת פשוטה, אנושית ומוסרית.

התגובות שזעזעו אותי: האם שכחנו מי אנחנו?

זה נשמע לנו הגיוני שיש אנשים בתוך העם שלנו שמייחלים למותו של מישהו מתוך העם שלנו?

איך יכול להיות שאנשים כמוני וכמוכם מאחלים למוות של מישהו מהעם? ראיתי את התגובות, ראיתי את השנאה, ראיתי את האיחולים למוות ברשתות החברתיות. זה משהו שאותי באופן אישי זעזע כל כך. הזדעזעתי לראות את הקרע העמוק, הפעור והמדמם שיש לנו בעם. היה לי לא פשוט בכלל לקרוא את המילים האלה, שנכתבו על ידי יהודים, על ידי ישראלים, כלפי ישראלי אחר, רק בגלל זהות פוליטית או ייחוס משפחתי.

אבל הזעזוע הזה הזכיר לי משהו. הוא לקח אותי אחורה בזמן, אלפיים שנה אחורה, לתקופה שבה העם שלנו ידע להתנהל אחרת לגמרי. אני רוצה לספר לכם על מה שהיה קורה בבית המקדש בירושלים.

מסע בזמן: אלפיים שנה אחורה אל דרך עולי הרגל

בימי בית המקדש השני, היו שערי כניסה מוגדרים לרחבת הר הבית. היה שער אחד מכל כיוון, אבל השער המרכזי והחשוב ביותר שדרכו נכנסו ההמונים לרחבת הר הבית היה דווקא בחלק הדרומי של ההר, דרך שערי חולדה.

זה היה החלק שממנו אנשים היו עולים לירושלים. הם היו מגיעים לעיר דוד, מתרחצים ומיטהרים בבריכת השילוח, מתנקים פיזית ורוחנית, ואז עולים למעלה אל עבר ההר. הדרך הזו נקראת "דרך עולי הרגל". אגב, זו הדרך המדהימה שעכשיו נפתחה ונחשפה בעיר דוד לא מזמן. היום אפשר ממש לסייר בה, לראות אותה במו עינינו וללכת פיזית על אותן האבנים המקוריות שאבותינו הלכו בהן לפני כ-2000 שנה בתקופת בית המקדש השני. זו חוויה מצמררת.

כשההמונים היו מגיעים לחלק הדרומי ונכנסים לרחבת הר הבית, היה סדר תנועה ברור. הרוב המוחלט של האנשים היה נכנס מצד ימין, מקיף את הרחבה הענקית, ויוצא דרך השער השמאלי. כלומר, הייתה ממש מערכת מסודרת של כניסה ויציאה כדי למנוע דוחק וכדי לשמור על הסדר הציבורי של רבבות עולי הרגל.

שער האבלים: מודל של סולידריות יהודית עתיקה

אבל במקורות שלנו מתואר משהו מאוד מאוד מיוחד. מתואר חריג אחד לכלל התנועה הזה. והחריג הוא שאם מישהו חווה אובדן, אם מישהו היה שרוי באבל על קרוב משפחה, הוא לא היה הולך עם הזרם. הוא היה נכנס דווקא מצד שמאל, מהשער השמאלי, ויוצא מהשער הימני.

תחשבו על המשמעות הפסיכולוגית והחברתית של הדבר הזה. אם אתה אדם רגיל מהעם היהודי, עולה רגל שמח ונרגש שנכנס לרחבת הר הבית מימין, ופתאום מולך, נגד כיוון התנועה, אתה רואה שמישהו בא לקראתך – אתה מבין מיד שעבר עליו כנראה אסון כלשהו. אתה מבין שהוא אבל.

ומה היית עושה? אתה לא מתעלם. אתה עוצר. אתה מסתכל לו בעיניים, ואתה מנחם אותו. אתה אומר לו: "השוכן בבית הזה ינחמך". אתה עושה את זה גם אם אתה בכלל לא מכיר אותו, גם אם הוא מעיר אחרת, משבט אחר, או ממעמד חברתי שונה משלך. הכאב שלו הופך לרגע לכאב שלך.

שורה תחתונה

הסולידריות הזו בתוך העם שלנו, האכפתיות הזו לזר המוחלט רק בגלל שהוא חלק מהעם שלך, שהייתה קיימת כאן לפני אלפיים שנה – אני מייחל שכולנו נשכיל להחזיר אותה אלינו.

אנחנו חייבים להחזיר את הערבות ההדדית הזו גם בימים הלא פשוטים האלה שאנחנו עוברים, ובמיוחד לקראת מערכות הבחירות והסערות הפוליטיות שעוד נכונו לנו. אסור לנו לשכוח לרגע שהאויב האמיתי שלנו נמצא בכלל בחוץ – בטהרן, בעזה, בלבנון. יש מי שרוצה להשמיד את כולנו ללא הבדל של דעה פוליטית. אל תתנו לאויב הזה להיות מבפנים. אל תתנו לשנאה לפרק אותנו מבפנים.