בג״ץ, סמכות וגבולות: איך אנחנו באמת מגבשים דעה?

אחרי תקופה ארוכה שאתם מבקשים ממני להתייחס לנושא הזה, החלטתי שהגיע הזמן לגעת בתפוח האדמה הלוהט ביותר שיש לנו כרגע בישראל: בית המשפט העליון, וספציפית בשבתו כבג״ץ. אבל לפני שאני צולל פנימה, יש לי הסתייגות אחת מאוד חשובה שנוגעת לדרך שבה אנחנו, כאזרחים, צורכים מידע.

כשאני מסתכל היום על האופן שבו אנשים מגבשים דעה, ובעיקר על איך שפועלים משפיענים ברשת, אני מזהה מגמה מדאיגה. אנחנו מבלים שעות ברשתות החברתיות, נחשפים לאנשים שאנחנו מעריכים – משפיענים, סלבס, או מומחים – וכשהם מתחילים להביע עמדה נחרצת, קשה לנו שלא להשתכנע. חלקם הפכו את זה לאמנות של ממש: הם שותלים את המסר בצורה מוסווית, נותנים דוגמה או שתיים, וכשאנחנו שומעים את אותו נרטיב מכמה כיוונים שונים, אנחנו מאמצים אותו בלי לשים לב.

זה בולט במיוחד במאבק שלי באנטישמיות העולמית ובתחום ההסברה. מיליוני אנשים שטוענים דברים איומים נגדנו לא עושים את זה מתוך היכרות עם העובדות או חקר האמת; הם פשוט נחשפים לאותו נרטיב שוב ושוב בטיקטוק, עד שהאסימון נופל והם מאמינים לו.

אני אומר לכם את זה כי אני רוצה לחלוק איתכם את דעתי האישית על בג״ץ, אבל אני לוקח אחריות על הכוח וההשפעה שיש לי. אנשים כותבים לי: ״אנחנו סומכים על דעתך, תעשה סדר״. אבל אני רק אדם אחד. זה קריטי שתפתחו חשיבה ביקורתית כלפי כל מי שמדבר ברשת – כולל כלפיי.

מבחן הקווים של פיטר בגוז'יאן

יש פרופסור בארצות הברית בשם פיטר בגוז'יאן (Peter Boghossian), שאני מאוד מעריך. הוא עורך ניסוי מבריק בקמפוסים: הוא מצייר שבעה קווים על הרצפה – החל מ״מאוד לא מסכים״, דרך ״ניטרלי״, ועד ״מאוד מסכים״. הוא מציב אנשים על הקו הניטרלי ושואל שאלה מתריסה, למשל: ״האם צריך לאסור הפלות בארצות הברית?״.

האנשים מתפצלים על פני הקווים, והוא מבקש מהם לשכנע את הצד השני. זה מרתק. אבל אז הוא שואל את שאלת מיליון הדולר: הוא ניגש לאדם שעומד על קו ה״מסכים״ ושואל אותו: ״מה אתה צריך לראות או לשמוע כדי לעבור לקו של 'קצת מסכים'?״.

השאלה הזו חושפת איך אנשים מגבשים עמדה, וממה הם באמת מושפעים. אני מבקש מכם לאמץ את הגישה הזו. תהיו האנשים שכששואלים אותם שאלה מורכבת, הם לא מפחדים להגיד ״אני לא מבין בזה מספיק״ או ״אין לי מספיק נתונים״. תגבשו דעה רק אחרי שחקרתם.

גבולות הגזרה של השופט: ניסוי מחשבתי

בסיפור של הרפורמה או המהפכה המשפטית, העם נחצה לשניים. חשוב להבין שהרוב המוחלט לא קרא ולא יקרא את פסקי הדין של בית המשפט העליון. הרוב מסתכל על האנשים שהוא מעריך ואומר: ״אם הם חושבים ככה, סביר להניח שזה נכון״.

כדי להבין את מהות הוויכוח, בואו נעשה ניסוי מחשבתי. לאחרונה נחשפנו לפרוטוקולים מזעזעים מחדרי החקירות של הנערים שרצחו באכזריות את בנימין ז״ל ביום העצמאות. הרוצח לא מביע חרטה ומדבר בגאוותנות נוראה. פרקליטות המדינה הגישה נגדו כתב אישום על רצח באדישות (סעיף 300 לחוק העונשין), שעונשו המקסימלי הוא מאסר עולם.

עכשיו, תארו לכם שהשופט יושב בדין, מזדעזע מהרוצח ומחליט: ״מאסר עולם זה לא מספיק. אני גוזר עליו מוות בייסורים״. יכול להיות שחלקנו נרגיש בבטן שזה מגיע לו. אבל מבחינה חוקית, רובנו נזדעק: ״רגע! יש חוק. יש מחוקק שהגדיר את גבולות הגזרה. לשופט אסור לחצות אותם!״.

וכאן נשאלת השאלה: מה קורה אם השופט בכל זאת חוצה את גבולות הגזרה? מי יכול לעצור אותו? התשובה היא שרק הכנסת יכולה לחוקק חוקים שיגבילו אותו.

כשאקטיביזם שיפוטי פוגש את המציאות

לבג״ץ יש תפקיד קריטי בדמוקרטיה שלנו. הוא שומר סף, והוא הוכיח את עצמו לא פעם כשהגן על אזרחים מפני שרירות לב שלטונית. אבל מה קורה כאשר בג״ץ חורג מסמכותו?

לפני כמה שבועות, למשל, התקיים בבג״ץ דיון על דרישה לפטר את השר בן גביר. השאלה איננה מה בג״ץ החליט בסוף, אלא עצם קיום הדיון. מאיפה יש לבית המשפט סמכות לדון בפיטורי שר? ברגע שבית המשפט דן בסוגיה, הוא למעשה מצהיר: ״אני תופס את עצמי כבעל סמכות להחליט גם בנושאים האלה״.

יש אנשים שיגידו: ״זה בסדר שבג״ץ חורג מסמכותו, כי יש לנו ממשלה בעייתית שצריך לרסן״. אבל זה מחזיר אותנו לדוגמת הרוצח: האם זה בסדר שהשופט יחרוג מהחוק רק בגלל שהמקרה קיצוני?

הבעיה כאן אינה פרסונלית. אין לי טענות אישיות ליצחק עמית, לאסתר חיות או לאהרון ברק. זה טבע אנושי – אם תיתנו לכל אדם כוח והשפעה ללא פיקוח, הוא ירצה להרחיב אותם. הבעיה היא במערכת. כשגלגל שיניים מרכזי במערכת מאבד את הגבולות שלו, ואין מי שיפקח עליו, המערכת כולה יוצאת מאיזון.

משל אקטיון הצייד: כשהמשפט פולש לפוליטיקה

בדיון שנערך לאחרונה בבית המשפט העליון, הציג עו״ד פטר משל מבריק מהמיתולוגיה היוונית. הוא סיפר על אקטיון הצייד, ששוטט ביער ונתקל באלה ארתמיס כשהיא רוחצת עירומה. למרות האיסור המוחלט, אקטיון לא עמד בפיתוי והביט בה. העונש היה מיידי: הוא הפך לאייל, וכלבי הציד שלו עצמו קרעו אותו לגזרים. לא עזר לו שהוא היה צייד – ברגע שחצה את הקו, הוא הפך לניצוד.

הנמשל ברור: אם בית המשפט עוזב את עולם המשפט וחודר למרחבים הפוליטיים, הוא מאבד את ההגנה המוסדית שלו. הוא כבר לא רק ״בית משפט״, הוא שחקן פוליטי, וככזה – הוא יותקף. מי שרוצה לשמור על שלטון החוק ועל הדמוקרטיה, חייב להתרחק ממה שאסור לגעת בו.

השורה התחתונה

המטרה שלי היא לא להכתיב לכם מה לחשוב, אלא לעודד אתכם לצאת ולחקור. אל תסתמכו רק עליי, ואל תסתמכו רק על משפיענים או פוליטיקאים. תשאלו את עצמכם: האם בג״ץ חורג מסמכותו? ואם כן, מי יכול לעצור אותו?

הפיקוח היחיד שיש לנו היום הוא הציבור. כשהציבור קורא, מבין, ושואל שאלות קשות – הדמוקרטיה שלנו מתחזקת. דמוס-קרטוס. העם הוא הריבון. אני מזמין אתכם לכתוב לי בתגובות, לתקן אותי, להסכים או להפריך – רק אל תהיו אדישים.