יונתן, אלנבי והחשמונאים: הסוד ההיסטורי של קרב מכמש

אתם בטח מכירים את השיר המוכר והאהוב "מת אב ומת אלול" שהלחין ושר צביקה פיק. מי שכתב את המילים היפהפיות האלו הוא המשורר נתן יונתן. בשיר הזה יש שורה מרתקת שמדברת על חטאים: חטאי האיש והאישה והנחש (אדם וחוה), חטאו של דוד באוריה (כבשת הרש), ואז השיר מסתיים במילים: "ויונתן ויערת הדבש".

אני רוצה לקחת אתכם למסע היסטורי בעקבות השורה הזו. הסיפור של יונתן ויערת הדבש הוא לא סתם סיפור מקראי; הוא נקודת חיבור מדהימה ששוזרת יחד שלוש תקופות שונות בהיסטוריה של עם ישראל, במרחק של אלפי שנים זו מזו. זה סיפור על מנהיגות, על יוזמה, ועל עם שזוכר את הגיבורים שלו.

יונתן הראשון: אומץ לב מול צבא עצום

כדי להבין את הסיפור, אנחנו צריכים לחזור אחורה בזמן, בערך לשנת 1004 לפני הספירה. אנחנו נמצאים באזור חבל בנימין, במקום שנקרא מכמש. שאול המלך וצבאו, שמנה בסך הכל כ-3,000 לוחמים, עומדים מול איום קיומי: צבא הפלשתים.

הפער בין הצבאות היה בלתי נתפס. מול 3,000 הלוחמים של שאול עמדו עשרות אלפי פלשתים – התנ"ך מספר על 30,000 מרכבות ו-6,000 פרשים. גרוע מכך, לצבא של שאול כמעט ולא היה נשק של ממש. הפלשתים שלטו בתעשיית הברזל, והלוחמים הישראלים נאלצו להשתמש בכלי חקלאות כמו אתי חפירה ומזמרות. רק לשאול ולבנו יונתן היו חרבות ברזל אמיתיות.

שאול המלך מתואר בסיפור הזה כמנהיג מהסס. הוא מתמהמה, לא בטוח כיצד לפעול, וממתין לשמואל הנביא שיגיע, יקריב קורבנות ויגיד לו מה לעשות. הזמן עובר, הלחץ גובר, ושאול אפילו עושה טעויות מתוך ייאוש ומקריב את הקורבנות בעצמו.

אבל בזמן ששאול ממתין ומהסס, בנו יונתן מחליט לקחת יוזמה. יונתן לוקח את נושא הכלים שלו ומתגנב לעבר מחנה הפלשתים. הוא עושה שם תרגיל פסיכולוגי מבריק: הוא אומר לנושא הכלים שלו שאם הפלשתים יראו אותם ויצעקו להם "עלו אלינו" (כי הפלשתים ישבו בעמדה גבוהה יותר), זה סימן שהם שאננים ויהירים. ואם הם שאננים – ישראל ינצחו בקרב.

זה בדיוק מה שקרה. יונתן ונושא הכלים שלו מצאו דרך אחורית, שביל נסתר העובר בין שני סלעים בולטים, והתגנבו אל מחנה הפלשתים. ההפתעה הייתה מוחלטת, והמהלך הפרואקטיבי של יונתן הוביל לניצחון אדיר של ישראל.

יונתן השני: הבריטים קוראים בתנ"ך

בואו נקפוץ קדימה בזמן, כמעט 3,000 שנה מאוחר יותר. שנת 1918, מלחמת העולם הראשונה. הבריטים, בפיקודו של גנרל אלנבי, נלחמים באימפריה העות'מאנית כאן בארץ ישראל.

צבאו של אלנבי מגיע לאותו אזור בדיוק – אזור מכמש. אחד הקצינים הבריטים, שהיה אדם מאמין וקרא בתנ"ך, פתח את הספר וקרא את תיאור הקרב של שאול ויונתן מול הפלשתים. הוא הביט בנוף, קרא את הפסוקים, ופתאום נפל לו האסימון: הוא זיהה את המקום הספציפי שבו נערך הקרב המקראי. הוא זיהה את תוואי הדרך המדויק ואת אותם שני סלעים שדרכם התגנב יונתן כדי לאגף את צבא הפלשתים.

הבריטים הבינו שיש להם ביד תוכנית פעולה מוכנה מלפני 3,000 שנה. הם השתמשו באותו איגוף בדיוק, באותו שביל נסתר שגילה יונתן, כדי לתקוף בהפתעה את הצבא העות'מאני. וזה עבד. הם ניצחו בקרב, והכל בזכות סיפור מקראי עתיק ששימש כמדריך צבאי מבריק.

יונתן השלישי: מסר של מנהיגות

אבל יש עוד נדבך לסיפור הזה, והוא אולי המרתק מכולם. בואו נחזור אחורה שוב, לשנת 150 לפני הספירה. אנחנו בתקופת בית שני, תקופת החשמונאים.

אנחנו נמצאים בערך עשר שנים אחרי שיהודה המכבי, הגיבור הגדול, נהרג בקרב מול מצביא יווני אכזר בשם בכחידס. לאחר מותו של יהודה, אחיו יונתן (בנו של מתתיהו החשמונאי) לוקח על עצמו את ההנהגה. בכחידס היווני מבין שקשה להכניע את המורדים היהודים, והוא מנהל משא ומתן עם יונתן. הם מגיעים להסכמה, מעין הפסקת אש וחילופי שבויים, ויונתן מקבל עליו רשמית את התפקיד של מנהיג ושופט העם.

מכל המקומות בארץ ישראל, איפה בוחר יונתן החשמונאי לקבוע את מושבו ולהנהיג את העם? ניחשתם נכון – במכמש.

למה דווקא שם? ירושלים ובית המקדש השני עומדים על תילם, אז למה מכמש?

התשובה טמונה בפסיכולוגיה של ההמונים ובזיכרון ההיסטורי של העם היהודי. יונתן החשמונאי ידע שהעם מכיר היטב את סיפורו של יונתן בן שאול. הוא רצה להעביר מסר ברור: אני לא מנהיג מהסס וממתין. אני מנהיג פרואקטיבי, יוזם ונועז, בדיוק כמו אותו יונתן שפעל כאן במכמש אלף שנים לפניי.

הבחירה לשבת במכמש הייתה הצהרת כוונות. אבל מה שבאמת מדהים כאן הוא ההוכחה החד-משמעית שכבר בשנת 150 לפני הספירה, העם היהודי הכיר לעומק את סיפורי התנ"ך. הם ידעו מי היה יונתן בן שאול, הם הכירו את עלילות הגבורה של אבותיהם, והם הבינו בדיוק את הסמליות של הבחירה במכמש.

שורה תחתונה

ההיסטוריה של עם ישראל היא לא אסופה של אירועים מנותקים, אלא שרשרת ארוכה שבה חוליה נאחזת בחוליה. מיונתן בן שאול שהעז מול הפלשתים, דרך יונתן החשמונאי ששאב ממנו השראה כדי לאחד את העם מול היוונים, ועד לקצין הבריטי שהשתמש באותו סיפור בדיוק כדי לנצח במלחמת העולם הראשונה. הארץ הזו זוכרת את הגיבורים שלה, והתנ"ך הוא לא רק ספר היסטוריה – הוא המפה החיה של הקיום שלנו כאן.