נשים יפהפיות, דוד המלך ומוחמד: כשהיופי מסבך מנהיגים

היום אני רוצה לדבר איתכם על נושא מרתק שתמיד תופס את העין ואת הלב: יופייה של האישה, ואיך הוא סיבך גברים ומנהיגים לאורך כל ההיסטוריה – גם במורשת המקראית שלנו, אבל גם באסלאם.

הכל התחיל כששמעתי אתמול במקרה שיר שאולי שלושים שנה לא שמעתי. השיר הקלאסי והמרגש של שימי תבורי, ״אל תשליכני״. הפזמון שם זועק מילים שחודרות לנשמה: ״אל תשליכני לעת זקנה, ככלות כוחי אל תעזבני״. עצרתי לרגע את המוזיקה ושאלתי את עצמי: מה המשמעות האמיתית של המילה ״ככלות״? מה זה בעצם אומר? התשובה היא ש״ככלות״ מגיע מהשורש כ.ל.ה – משהו שהסתיים, שהוא שלם. כשאדם אומר ״ככלות כוחי״, המשמעות היא שהכוח שלו נגמר לחלוטין, הוא השלים את מסלולו.

אנחנו מכירים את הביטוי הזה והשורש הזה ממקומות נוספים, קדושים ומרכזיים במסורת שלנו. בקידוש של ליל שבת אנחנו עומדים ואומרים: ״וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם... וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה״. אלוהים השלים וסיים את עבודתו בצורה המושלמת ביותר. מכאן, אגב, מגיעה גם המילה ״כלה״. כלה שעומדת תחת חופתה נתפסת כאישה מושלמת, שלמה, ללא פגם. שלמה המלך, שהבין דבר או שניים בנשים ובאהבה, התייחס לאישה כמושלמת כשכתב בשיר השירים את הפסוק האלמותי: ״כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי וּמוּם אֵין בָּךְ״. אלו ביטויים יפהפיים שמשתלבים נהדר גם עם הפיוט ״אשת חיל מי ימצא״ שאנחנו שרים בכל ערב שבת.

המבט מהגג: דוד המלך ובת שבע

אם כבר הזכרנו את שלמה המלך, בואו נחזור רגע דור אחד אחורה, להורים שלו – דוד המלך ובת שבע. איך התחיל הסיפור שלהם? בדיוק באותה צורה של יופי נשי מסחרר שמסבך את העניינים ומשנה גורלות. בזמן שצבא ישראל נלחם בחזית, דוד נשאר בירושלים. הוא עולה להתהלך על גג ארמונו, מסתכל למטה ורואה אישה רוחצת. הכתוב המקראי לא מסתפק בתיאור רגיל או שטחי, אלא מדגיש במפורש: ״וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד״. היא הייתה יפהפייה בצורה קיצונית שאי אפשר היה להתעלם ממנה. אנחנו יודעים היטב איך הסיפור הזה המשיך. דוד לוקח את בת שבע אליו, ומשהיא הרה, הוא מסבך את בעלה, אוריה החתי, ושולח אותו אל מותו בחזית המלחמה. על המעשה הזה סופג דוד את התוכחה הקשה והמפורסמת של נתן הנביא עם משל ״כבשת הרש״.

סיפור של תשוקה, כוח, ויופי נשי שמוביל למשבר מוסרי. אבל מה שרבים לא יודעים, הוא שסיפור דומה – אך גם שונה מאוד – קיים באסלאם.

הסיפור המסובך של מוחמד, זייד וזיינב

על פי מקורות אסלאמיים רבים, למוחמד היה בן מאומץ בשם זייד אבן חארית'ה. זייד היה במקור עבד משוחרר, אבל מוחמד התייחס אליו ממש כמו אל בן ביולוגי לכל דבר, עד כדי כך שהקהילה קראה לו ״זייד בן מוחמד״. לנו, בתור אנשים שחיים במאה ה-21, אימוץ נראה כמו הדבר הטבעי והמבורך ביותר בעולם. להתייחס לילד מאומץ כאל בנך הביולוגי זה מובן מאליו. אבל בחצי האי ערב של המאה השביעית לספירה, לקחת עבד משוחרר ולהעניק לו מעמד של בן שווה זכויות – זה ממש לא היה עניין של מה בכך. זו הייתה אמירה חברתית חזקה.

הסיפור מתחיל להסתבך כשמוחמד מחליט להשיא את זייד לבת דודתו של מוחמד, אישה בשם זיינב. זיינב הגיעה ממשפחה מיוחסת מאוד (המשפחה ההאשמית). מוחמד רצה להעביר מסר חברתי ברור: זייד הוא כבר לא עבד, מעמדו שווה לכל אדם אחר בחברה החופשית, ואני מוכן להשיא לו אפילו את בת משפחתי המיוחסת. זיינב, בתחילה, ממש לא רצתה להתחתן עם עבד משוחרר. אבל אז, על פי המסורת, מוחמד קיבל התגלות אלוהית שקבעה שחובה על המאמינים לציית לדבר האל ולנביאו. מול צו אלוהי, זיינב נכנעה והתחתנה עם זייד.

אלא שהנישואים האלה, שנכפו מלמעלה, לא עלו יפה. זייד היה מגיע למוחמד שוב ושוב, מתלונן שרע לו בזוגיות הזו ומבקש להתגרש.

הרוח, הכותונת והגירושים

כאן נכנסת לתמונה הפרשנות האסלאמית הקלאסית, כמו זו של ההיסטוריון והמפרש הנודע א-טברי (״תפסיר א-טברי״). לפי אחת המסורות המוכרות, יום אחד הגיע מוחמד לביתו של זייד לחפש אותו. רוח פתאומית הסיטה את הוילון בפתח הבית, ומוחמד ראה את זיינב כשהיא לבושה בכותונת הלילה שלה (הבגדים שבהם היא אמורה ללכת לישון). המסורת מספרת שתשוקתו של מוחמד אליה גברה באותו רגע, והוא מלמל מילות שבח לאללה, ״הופך הלבבות״ או ״משנה המחשבות״, על כך שגרם לו לחשוק בה. לאחר זמן מה, מוחמד אישר לזייד ולזיינב להתגרש. ומיד לאחר שהגירושים נכנסו לתוקף? מוחמד נשא את זיינב לאישה בעצמו.

איך מסבירים את זה באסלאם?

איך שלא נסובב את זה, עבור קורא מודרני (וגם עבור מבקרים רבים של האסלאם), הסיפור הזה לא נראה טוב. הוא לא מציג את מוחמד באור חיובי. הוא מאמץ בן, כופה עליו ועל בת דודתו נישואים באמצעות התגלות אלוהית, חושק בה כשהוא רואה אותה בכותונת, מאשר להם להתגרש – ולוקח אותה לעצמו לאישה.

אבל, למען ההוגנות והיושרה האינטלקטואלית, חשוב לי להציג לכם גם את הצד של הפרשנים המוסלמים. מה הם אומרים שעומד מאחורי הסיפור הזה? הם מדגישים שסיפור הכותונת והרוח מופיע במסורות (חדית') ובפרשנויות, ולא בקוראן עצמו. בקוראן (בסורה 33, סורת אל-אחזאב) הסיפור של זייד וזיינב אכן מתואר, אבל הדגש שם הוא אחר לגמרי – דגש משפטי והלכתי. הפרשנים המוסלמים מסבירים שהייחודיות והמטרה האמיתית של הסיפור הייתה לשבור טאבו חברתי נוקשה בחברה הערבית של אותם ימים. הפסוק בקוראן נועד לאפשר לכל מוסלמי להתחתן עם גרושתו של בנו המאומץ, ולהבהיר קטגורית שבן מאומץ אינו זהה משפטית לבן ביולוגי. מוחמד, לדבריהם, חטף הרבה מאוד ביקורת באותה תקופה על הנישואים האלה, אבל עשה זאת (בגיבוי אלוהי) כדי להוות דוגמה אישית להלכה החדשה.

כאן אני מרשה לעצמי להכניס את דעתי האישית ולשאול בשקט: כמה מקרים כאלה כבר קורים בחברה, שגבר חושק בכלתו לשעבר של בנו המאומץ, עד שצריך להקדיש לזה פסוק מיוחד והנחיה אלוהית כדי להכשיר את המעשה? אבל זו, כאמור, ההצדקה התיאולוגית שהפרשנות המוסלמית נותנת עליה דגש רב.

יופי, שכל וסגירת מעגל

אחרי הגיחה הזו להיסטוריה של האסלאם, בואו נחזור אלינו, למורשת המקראית שלנו ולדוד המלך. יש עוד אישה מרתקת בתנ"ך שקשורה לדוד, והיא מתוארת לא רק כיפהפייה, אלא גם כאישה חכמה במיוחד – אביגיל. התנ"ך מחמיא לה בצורה יוצאת דופן וכותב בפסוק מפורש שהיא ״טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר״. השילוב המנצח של יופי חיצוני ופנימי. כשקוראים את הסיפור שלה, ואיך היא הצילה את ביתה מזעמו של דוד, רואים עד כמה התיאור הזה מתאים לה במדויק.

אישה נוספת שמתוארת כחכמה ומנהיגה (אמנם ללא התייחסות ליופייה החיצוני, אך עוצמתה בולטת) היא דבורה הנביאה. והייתי חייב להכניס אותה לסיפור שלנו לקראת סיום מסיבה אחת פשוטה: דבורה הנביאה היא זו ששלחה את שר הצבא שלה, ברק בן אבינועם, להתארגן ולהילחם למרגלות הר תבור.

שורה תחתונה

ולמה הזכרתי דווקא את הר תבור? כדי לסגור את המעגל שהתחלנו איתו. שלא תגידו שאני משאיר מעגלים פתוחים! התחלנו עם שימי תבורי והמילה ״ככלות״, עברנו דרך המילה ״כלה״ ושלמה המלך, קפצנו לדוד ובת שבע, משם לסיפור המורכב של מוחמד וזיינב, חזרנו לאביגיל החכמה ולדבורה הנביאה, וסיימנו בהר תבור.

עשיתי לכם כאן שזירה היסטורית, לשונית ודתית מטורפת, ואני חושב שתסכימו איתי שיופי נשי תמיד סובב את גלגלי ההיסטוריה. מה אתם חושבים על הסיפורים האלה? תכתבו לי בתגובות!