האם האנושות חוזרת לתקופת הבערות? רצח צ'רלי קירק ושורש האנטישמיות

אהלן חברים. ה-11 בספטמבר. אני נמצא כאן בניו יורק, בדיוק 24 שנה אחרי אותו אסון נורא של הפלת מגדלי התאומים, ויום אחד בלבד אחרי הרצח המזעזע של צ'רלי קירק. השילוב של שני האירועים האלה, התאריך הטעון והחדשות הטריות והקשות, גרם לי לעצור ולחשוב על הכיוון שאליו האנושות שלנו צועדת.

צ'רלי קירק לא היה רק דמות ציבורית. הוא היה אבא, הוא היה בעל, והוא היה בן אדם מהמם ומדהים. עבורנו, הוא היה גם תומך ישראל נלהב שעמד לצידנו ללא פשרות. אבל מעבר לעצב הנורא על אובדן חיי אדם, יש משהו בסיפור הזה, וספציפית בתגובה הציבורית אליו, שמעורר בי חרדה עמוקה לגבי המצב המוסרי של העולם שבו אנו חיים.

השמחה לאיד: כשהרשתות החברתיות מאבדות צלם אנוש

אחד הדברים המזעזעים ביותר שזיהיתי מיד לאחר ההתנקשות בחייו של צ'רלי קירק, הוא מה שקורה עכשיו בכל הרשתות החברתיות. אני רואה הרבה מאוד אנשים שפשוט שמחים. הם ממש שמחים לאיד, והם אפילו לא מתביישים להצהיר בפומבי שהם מאושרים מכך שהבן אדם הזה איבד את חייו.

אני מסתכל על המסכים וחושב לעצמי: הגענו כאנושות למצב שיש אנשים שאין להם שום בעיה עם זה שאדם ייהרג אך ורק בגלל הדעות שלו? ולא רק שאין להם בעיה עם זה, הם אפילו חוגגים את זה. אני רואה כל כך הרבה פעילים פרו-פלסטינים ברחבי העולם שפשוט קופצים על ההזדמנות להביע שמחה על כך שצ'רלי קירק נרצח. הקלות הבלתי נתפסת שבה חיי אדם הופכים לחסרי ערך רק בגלל מחלוקת אידיאולוגית, היא תמרור אזהרה בוהק לכולנו.

שורש האנטישמיות: המרד נגד המוסר

התופעה הזו מחזירה אותי לתיאוריה מרתקת ועמוקה שמסבירה את שורשי האנטישמיות. התיאוריה הזו אומרת שהאנטישמיות לא מגיעה בהכרח מתוך קנאה פשוטה ביהודים בגלל מי שהם, אלא היא נובעת ממקום פסיכולוגי עמוק הרבה יותר: מהעובדה שהיהודים הם הראשונים שהביאו מוסר לעולם שהיה חסר מוסר לחלוטין.

דיברתי על זה לא מזמן עם מישהו ואמרתי לו: תחשוב על זה. איך היה נראה העולם כשאנשים הרגו אחד את השני פשוט כי היה מותר? עולם שבו החזק שורד ואין שום דין ושום דיין. עולם שהיה מלא במושגים כמו סדום ועמורה. ואז, פתאום, מגיעים הכללים האלה. מגיעה התורה, מגיעות עשרת הדיברות, ואומרות: "לא תרצח". נקודה. אלה הכללים שאנחנו, כעם היהודי, מביאים לעולם מאז ועד היום. ויש בעולם כוחות שמתנגדים לכללים האלה, שרוצים לחזור לכאוס, ולכן הם שונאים את מי שהביא את החוקים הללו לעולם.

מהג'אהליה ועד ימינו: האם אנחנו הולכים אחורה?

השמחה הזו סביב רצח פוליטי מזכירה לי מושג מההיסטוריה של האסלאם. מספרים שלפני שהאסלאם הגיע לעולם, לפני שהנביא מוחמד הביא את הדת שלו, הייתה בחצי האי ערב תקופה שנקראת "תקופת הבערות", או בערבית: הג'אהליה (الجاهلية).

בתקופה הזו, כך מתואר, באמת כל אדם הישר בעיניו יעשה. זה כלל אלימות קשה, עבודת אלילים, וכל מיני דברים שמעידים על חברה ללא מצפן מוסרי. אבל חשוב לזכור: היהודים הגיעו הרבה, הרבה לפני כן. את המוסר הזה, העם היהודי – באמצעות עשרת הדיברות – כבר הביא לעולם אלפי שנים קודם לכן. הוצאנו את האנושות מהבערות המוסרית אל עבר ההכרה בקדושת החיים.

מחשבות מרחובות ניו יורק

בדיוק עכשיו, כשהלכנו בדרך אל תחנת הרכבת כאן בניו יורק, ביום השנה ל-11 בספטמבר, ראיתי משהו מהמם שגרם לי לעצור ולצלם לכם את הסרטון הזה. המראות של העיר הזו, שחוותה על בשרה את התוצאה ההרסנית של אידיאולוגיה רצחנית חסרת מעצורים, יחד עם החדשות על רצח של אדם בגלל דעותיו, מתחברים לתמונה אחת מדאיגה.

אני חושב שזה סיום נפלא למחשבה הזו, ואני באמת רוצה לשאול אתכם – תגידו לי מה אתם חושבים: האם ייתכן שאנחנו חוזרים כאנושות לתקופה שלפני מתן לוחות הברית? האם אנחנו חוזרים לעולם אבוד, שבו לרצוח מישהו בגלל דעותיו יכול להיחשב לגיטימי, ואפילו לסיבה למסיבה?

שורה תחתונה

התגובות לרצח צ'רלי קירק אינן רק עניין פוליטי נקודתי, אלא סימפטום של נסיגה מוסרית מסוכנת. כשהרשתות החברתיות מתמלאות בשמחה לאיד על רצח של אדם בגלל דעותיו, אנו עדים לניסיון לפרק את היסודות המוסריים שהעם היהודי הביא לעולם בעשרת הדיברות. עלינו לעמוד על המשמר ולא לאפשר לאנושות לחזור ל"תקופת הבערות" שבה כל דאלים גבר, וחיי אדם הם הפקר.