מחרב גדעון ועד איראן: למה דווקא עכשיו אנחנו חייבים להתייצב

אתם כולכם מכירים את הסיפור הקשה של רצח הספורטאים במינכן. אחרי שביצעו בנו את הטרור הנורא הזה ורצחו את הספורטאים שלנו, המוסד הישראלי יצא למבצע די מטורף. במבצע הזה, צדו אחד אחרי השני את כל מי שהיה מעורב באותו פיגוע טרור. כל מי שתכנן, כל מי שתמך – ממש כמו בשיר של ״חרבו דרבו״. הסרט ההוליוודי היפה שיצא אחר כך על המבצע ההיסטורי הזה נקרא ״חרב גדעון״.

״חרב גדעון״ זה גם השם של העמותה שלנו. אנחנו עוסקים בהסברה ברחבי העולם ולמעשה נלחמים בג'יהאד הקיצוני והאסלאמיסטי. אבל למה בחרנו דווקא בשם הזה? הסיבה היא לא רק הקשר הישיר לסרט, אלא דווקא בגלל שהסיפור התנ״כי של גדעון השופט הוא סיפור מרתק, שרלוונטי אלינו היום יותר מתמיד.

הגיבור שלא רצה להיות גיבור

בניגוד להרבה לוחמים אמיצים ומצביאים שמתוארים בתנ״ך, גדעון מתואר כאדם פשוט. הוא היה אדם שקוצר חיטים, אזרח רגיל לחלוטין. הוא כל כך לא רצה את התפקיד ואת העול שהוטל עליו – להנהיג ולהילחם במדיינים. הוא אפילו הטיל ספק אם זה באמת נכון שדווקא הוא נבחר למשימה, וביקש כל מיני ניסים כדי לקבל אישור (מי שמכיר את סיפור גיזת הצמר יודע על מה אני מדבר).

אבל בסוף, כשהוא הבין שזה תפקידו ואין מישהו אחר שיעשה זאת במקומו, הוא פשוט התייצב. הוא עמד במלוא הגבורה ועשה את מה שהוא היה צריך לעשות, למרות שהוא היה, מה שנקרא, אזרח מן השורה.

אנחנו האזרחים – הגדעונים של ימינו

אני רוצה להגיד לכם שאנחנו נמצאים היום בדיוק באותה סיטואציה. אנחנו, האזרחים מן השורה, אנחנו אלה שכרגע עומדים באמת אל מול המלחמה הנוראה הזאת. אנחנו עומדים מול טילים שנוחתים על ראשנו, מול מציאות של כאוס וחולשה עולמית שניצבת מול הטרור.

ובדיוק כמו גדעון, אנחנו נדרשים להתייצב. באומץ, בחוזק, ובחוסן רוח.

אני יודע שבשלבים מסוימים של המלחמה אנחנו עלולים לשמוע כל מיני קולות של עייפות. קולות שאומרים שאנשים נשחקים. אבל אני אומר לכם: ממש, ממש לא.

תחשבו על זה רגע, דמיינו לעצמכם: אם הייתה לנו את האפשרות להילחם נגד היטלר. תחשבו שמדינת ישראל הייתה קיימת אז, והיינו יכולים להילחם בו. מן הסתם, הוא וחבריו היו מפגיזים אותנו. האם באמת היינו עוצרים? האם באמת היינו אומרים באיזשהו שלב ״טוב, אולי מספיק, קשה לנו לספוג את הטילים״? או שהיינו נלחמים ומחסלים אותו ואת שאר הנאצים עד הסוף?

להילחם ב״היטלר המודרני״

חברים, אנחנו נמצאים בדיוק עכשיו, 80 שנה אחרי, במלחמה מול היטלר המודרני. לפני חודשיים חזרתי ממסע במחנות ההשמדה בפולין, ואני אומר לכם בלב שלם: זה ההיטלר המודרני. רק שהפעם, יש לו טכנולוגיה אדירה ויכולות הרסניות שממש נמצאות בקצות אצבעותיו.

עכשיו מתפרסמות ידיעות מטרידות ביותר על הרגע שבו החליטו לקיים את המבצע ולתקוף באיראן. זה באמת היה רגע של נקודת אל-חזור. מי שלא מכיר, אני מציע לכם לחפש קצת את מה שפורסם לאחרונה בעיתון ה״אקונומיסט״. אתם תגלו שם מידע ופרטים מטרידים ביותר על כך שאנחנו באמת היינו מרחק קצר מאוד מזה שאחד הטילים שניסו לשגר עלינו יישא ראש נפץ גרעיני.

כמו שאתם רואים, אין להם שום חשש לזרוק עלינו טילים. הם לא בוחלים באף אמצעי.

שורה תחתונה: תפקידנו היום הוא להיות כמו גדעון השופט. תפקידנו להתייצב למשימה המיוחדת הזאת שניתנה לנו, בדור הספציפי הזה. הדור שלנו – זה התור שלנו. עכשיו זה תפקידנו. אני ממש מעודד אתכם: תקרינו ביטחון. תחזקו את כל מי שמסביבכם. תחזקו את הילדים, את המשפחה, את הקהילה שלכם. אנחנו חיים בזמנים באמת היסטוריים, זמנים שבהם אנחנו נדרשים לחוסן אדיר, כדי להגיע לניצחון יוצא דופן. אוהב אתכם.