חיבוק דוב: השורש התיאולוגי העמוק של האנטישמיות הנוצרית

איך ייתכן שמישהו רואה באדם אחר משהו גדול עד כדי כך שהוא מוכן להקטין את עצמו מולו?

בסרטון המיוחד שלנו היום, אנחנו הולכים לגלות את אחת הסיבות השורשיות והעמוקות ביותר לאנטישמיות, לפחות מבחינת חלק מהעולם הנוצרי.

כדי להבין את זה, אני רוצה דווקא להתחיל בחיבור לסיפור אחר שסיפרתי לכם לא מזמן – קינת דוד. אתם בוודאי זוכרים שסיפרתי לכם על יהונתן, שכל כך אהב את דוד, עד שאמר לו במפורש: "מבחינתי אתה תהיה המלך, ואני אהיה המשנה". תחשבו על זה רגע. יהונתן הוא הנסיך. הוא היורש הטבעי של שאול המלך. ובכל זאת, אין לו שום בעיה שדוד ייקח את הכתר והוא יזוז הצידה. זה דבר שהוא לחלוטין לא רציונלי. במקרה של יהונתן, זה נבע מאהבה עצומה, אבל זה לא הגיוני, וזה בטח לא הדבר הטבעי לעשות.

לאורך כל חיי, ככל שלמדתי והעמקתי יותר ויותר בנצרות, שאלתי את עצמי שאלה דומה: איך ייתכן שיש כל כך הרבה נוצרים שאומרים לנו, היהודים – "אתם העם הנבחר, אתם המיוחדים של אלוהים. לא אנחנו הנוצרים, אלא אתם". זה תמיד גרם לי לתהות: איך בן אדם רואה את עצמו אל מול מישהו אחר, מחליט שהאחר הוא סופר-מיוחד, ומקטין את עצמו בצורה כזו?

עם השנים, הבנתי שזה לא בדיוק ככה. היום אני אראה לכם למה הכוונה, ואסביר לכם שגם כשמישהו אומר לנו במפורש "אתם המיוחדים, אתם העם שאלוהים אוהב" – זה לאו דווקא כמו שזה נשמע, וזה ממש לא תמיד מחמיא כמו שנדמה לנו.

מיהודה איש קריות לישו מודרני: המהפך בתפיסה הנוצרית

בתחילת הדרך, במאות הראשונות לספירה (המאה השנייה, השלישית, הרביעית), כשהנצרות החלה להתבסס ולהפוך לליבה של הנצרות הקתולית, היא הסתכלה על היהודים דרך פריזמה מאוד ספציפית: דרך דמותו של יהודה איש קריות.

יהודה איש קריות, כפי שסיפרתי לכם בעבר, הוא התלמיד שבגד בחברו הטוב ישו. הוא הסגיר אותו לידי הרומאים, מה שהוביל בסופו של דבר לצליבתו. והוא עשה זאת תמורת בצע כסף – שלושים שקלי כסף (שגם אותם, אגב, הוא החזיר אחר כך מתוך נקיפות מצפון).

כאשר הדביקו על היהודים כולם את התדמית של יהודה (וזה גם הסתדר להם מצוין מבחינת הדמיון בשם – יהודה/יהודים), החלו רדיפות נוראיות. היהודים נתפסו כרודפי בצע, כבוגדים, וכמי שהביאו למותו של ישו. התפיסה הקשה הזו נשארה ושלטה במשך מאות רבות של שנים.

אבל עם הזמן, ובמיוחד לקראת קום מדינת ישראל ואחרי השואה, התפיסה הזו קצת התהפכה בקרב זרמים מסוימים. פתאום, העם היהודי הפסיק להיות "יהודה איש קריות" והפך להיות סוג של תחייתו המחודשת של ישו שקם מן המתים.

עבור מי שלא נובר לעומק בתיאולוגיה הנוצרית, זה עשוי להישמע כמו שינוי מאוד חיובי. הנה, סוף סוף הם מפסיקים לראות אותנו כרשעים, בוגדים ותאבי בצע. הם מבינים את גודל ההקרבה שלנו, ומכירים בכך שטבחו בשישה מיליון מאיתנו על לא עוול בכפנו. אבל, כאן בדיוק טמון המלכוד.

"אלי, אלי, למה שבקתני?"

כדי להבין את עומק העניין, אני רוצה לקרוא לכם קטע מתוך הברית החדשה, מתוך הספר שנקרא הבשורה על-פי מתי. בספר הזה מתואר סיפור חייו וצליבתו של ישו. בפרק כ"ז, פסוק 46, מיד לאחר שצולבים אותו, נכתב כך:

"ובערך בשעה שלוש צעק ישוע בקול גדול: אלי, אלי, למה שבקתני?"

מה זה "שבקתני"? רובנו מכירים את הביטוי "שבק חיים". אבל כמה מאיתנו עצרו לשאול מה המשמעות של המילה "שבק"? המקור של המילה הוא בארמית, והמשמעות שלה היא עזב או נזנח. כשמשהו "שבק חיים" – כמו שואב אבק שהתקלקל או מחשב שקרס – המשמעות היא שהוא עזב את החיים. לכן, כשישו צועק "למה שבקתני?", הוא בעצם זועק: "למה עזבתני?".

אצל הנוצרים יש פרשנות תיאולוגית מרתקת לביטוי הספציפי הזה. הם טוענים שישו לא אמר את זה סתם מתוך ייאוש רגעי. הרי הוא נתפס כבן של אלוהים. הנוצרים מאמינים שהזעקה הזו היא הפניה ישירה לפרק כ"ב בספר תהילים.

דוד המלך פותח את פרק כ"ב במילים: "לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, מִזְמוֹר לְדָוִד. אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי?". זהו פרק מדהים, אחד האהובים עליי בעתות מצוקה, שבו דוד מתאר את ייסוריו ופונה לאלוהים לעזרה. בהמשך הפרק, בפסוק ז', דוד אומר: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ".

את המשפט הקטן הזה על התולעת, התיאולוגיה הנוצרית לוקחת לכיוון מטורף לחלוטין.

סודה של תולעת השני

במקרא שלנו מוזכרת לא פעם תולעת מסוג מסוים, שנקראת תולעת השני. חשוב להדגיש: בפרק כ"ב בתהילים כתוב רק "תולעת", אבל הפרשנות הנוצרית טוענת שהכוונה היא לתולעת השני, ותכף תבינו עד כמה ההקבלה הזו מצמררת.

תולעת השני היא החרק שממנו הפיקו בעת העתיקה את הצבע האדום העז. היא מוזכרת גם בנבואות ישעיהו, שם מתואר כיצד חטאי ישראל שהם אדומים כשני, ילבינו כשלג כשאלוהים יסלח להם.

אבל הנה העובדה המרתקת: תולעת השני היא בכלל לא תולעת. היא סוג של כנימה, חרק טפיל שמתיישב על עצים, בדרך כלל על עץ אלון. מחזור החיים שלה הוא פלא של הטבע: לנקבות אין יכולת לזוז לאחר שהן מתיישבות. הן מוצאות חריץ בעץ האלון, נצמדות אליו, ומוצצות את השרף של העץ. מרגע זה הן תקועות שם. הגוף שלהן מתקשה והופך למעין שריון, והוא מתחיל לצבור בתוכו נוזל אדום – זהו צבע ה"שני". הזכרים חיים ימים ספורים בלבד, רק כדי להזדווג, ואז הם מתים. לאחר מכן, הנקבה מטילה בין אלף לשלושת אלפים ביצים מתחת לשריון הקשיח שלה. בשלב מסוים, הנקבה מתה כדי שהצבע האדום ישתחרר ויאפשר לכל הכנימות החדשות לבקוע מתוך הביצים ולצאת לעולם. לאחר שלושה או ארבעה ימים, הצבע של הכנימה המתה הופך מאדום ללבן. היא הקריבה את עצמה כדי שהדור הבא יוכל לחיות.

חיבוק הדוב: כשהעם היהודי נתפס כקורבן גלובלי

לא סתם הארכתי בשיעור הביולוגיה הזה. הנוצרים מסתכלים על פרק כ"ב בתהילים ועל תולעת השני, ועושים הקבלה ישירה לצליבתו של ישו:

• הכנימה מתיישבת על העץ – בדיוק כפי שישו נצלב על העץ (הצלב).
• הצבע האדום והמוות של הכנימה מאפשרים חיים לדור הבא – בדיוק כפי שהדם והסבל של ישו (לפי אמונתם) אפשרו חיים וגאולה לאנושות.
• הכנימה הופכת ללבנה אחרי שלושה ימים – בדיוק כפי שישו, על פי הברית החדשה, קם לתחייה אחרי שלושה ימים.

הם אומרים שזה לא צירוף מקרים. וזה מחזיר אותנו לנקודה המרכזית: מי שתופס היום את העם היהודי כמעין "ישו מודרני קולקטיבי", בעצם מצפה שהיהודים יקריבו את עצמם למען הדורות הבאים.

חשוב לי להדגיש: אני לא מכליל את כל הנוצרים או את כל הנצרות. הכנסייה הקתולית, למשל, עברה שינוי משמעותי. ב-1962 התקיימה ועידת הוותיקן השנייה, שבה הם שינו את התפיסה הרשמית, קבעו שהיהודים אינם אשמים ברצח ישו, והביעו זעזוע עמוק מהשואה.

ובכל זאת, ישנן תפיסות שורשיות אצל הרבה מאוד אנשים, שבהן האנטישמיות היא מובנית, אבל היא לא מגיעה מהמקום הקלאסי של "היהודים שולטים בבנקים" או "היהודים רודפי בצע". היא מגיעה ממקום של חיבוק דוב. ממקום שלכאורה אוהב אותנו, אבל מזהה את הקורבן והסבל היהודי בתור המקור הנדרש לגאולת העולם.

עבור חבריי הנוצרים שעוקבים אחריי – ויש שלל אדיר של תנועות וזרמים – חשוב להכיר שישנם זרמים (כמו חלק מהאוונגליסטים והפרוטסטנטים) שמחזיקים בתפיסה אחרית-הימים. לפי תפיסה זו, עלינו להביא את כל היהודים לארץ ישראל ולהקים את בית המקדש השלישי, כדי שתבוא גאולה לעולם. אלא שהחלק הנסתר (והמטריד) באותה תפיסה הוא, שכדי שהגאולה הזו תושלם, היהודים הללו יצטרכו למות, בדיוק כפי שישו מת, כדי לכפר על חטאי האנושות כולה.

שורה תחתונה

האנטישמיות לובשת צורות רבות לאורך ההיסטוריה. לפעמים היא מגיעה בצורה של שנאה יוקדת וגלויה, ולפעמים היא מסתתרת מאחורי תיאולוגיה של אהבה והערצה, שרואה בנו שה תמים שנועד להישחט למען שלום העולם. תפקידנו הוא להכיר את התפיסות הללו, להבין את השורשים שלהן, ולעמוד איתנים מול כל ניסיון – בין אם בשנאה ובין אם ב"חיבוק דוב" – למחוק את זכותנו לחיים ריבוניים, בטוחים ומשגשגים בארצנו.

הארכתי קצת היום עם המידע, אבל הנושא הזה קריטי להבנת המציאות שלנו מול העולם. אשמח מאוד לשמוע מה אתם חושבים בתגובות, ואם תרצו שאעשה עוד סרטונים ומאמרים שצוללים אל נבכי התיאולוגיה הנוצרית והקשר שלה אלינו. ואם אהבתם – אל תשכחו לשתף!