מה הקשר בין דוד המלך, אלביס פרסלי והתשובה לאנטישמים?

טוב חברים, היום אני עושה איתכם הסכם. אם אתם קוראים את המאמר הזה עד הסוף, והוא גורם לכם לחייך או אפילו לצחוק – אתם מחויבים לכתוב לי בתגובות שהצלחתי. אבל לפני שנגיע לצחוק המתגלגל, אני רוצה לקחת אתכם למסע קצר שמתחיל במדבר, עובר דרך הקונגרס הציוני, ומסתיים... אצל אלביס פרסלי.

דוד המלך ושיטפונות הנגב

אני רוצה להתחיל בקטע קטן שממחיש עד כמה הנופים של ארץ ישראל, ובמיוחד הנגב והשיטפונות שבו, היו חלק בלתי נפרד מחייו של דוד המלך. מי שיצא לו להיות במדבר בזמן שיטפון או ברד, יודע שמדובר במחזה עוצמתי, מרהיב ולעיתים גם מפחיד.

דוד המלך חווה את העוצמה הזו של הטבע הארץ-ישראלי על בשרו, והוא מתאר זאת בספר תהילים (פרק י"ח). הוא כותב שם: "אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת, וְנַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתוּנִי". דוד מתאר את התחושה של אדם שעומד מול נחשול מים אדיר, מול נחלים שוצפים שמאיימים להטביע אותו. זה מדהים לראות איך הוא נחשף שוב ושוב לשיטפונות הללו בנגב, ואיך החוויה הארץ-ישראלית הזו נצרבה בטקסטים המכוננים ביותר שלנו. וזו לא הפעם הראשונה ולא האחרונה שדוד המלך מזכיר את הנחלים והאפיקים של הנגב.

מה לענות כשאומרים לנו "תחזרו לאירופה"?

מכאן, אני רוצה להפנות אתכם לאחד הפרקים המפורסמים והמרגשים ביותר בספר תהילים – פרק קכ"ו. זהו הפרק שפותח במילים האלמותיות: "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב ה', אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן – הָיִינוּ כְּחֹלְמִים".

כל הזמן אני נתקל ברשתות החברתיות באנטישמים ואנטי-ישראלים שכותבים לי ולנו: "תחזרו למקומות שמהם באתם!", "תחזרו לאירופה!", "תחזרו לפולין!". מה לא כתבו לי. ותמיד אני אומר לעצמי: לך תמחיש לאנשים האלה, שבמשך אלפיים שנה, היהודים לא רצו שום דבר אחר מלבד לחזור לציון. מבחינת העם היהודי, אין שום בית בעולם חוץ מציון. יהודים מגיעים מיהודה – זה המקור, וזה הבית.

יש סיפור היסטורי מדהים שממחיש את זה בדיוק, מתקופת ההסתדרות הציונית ופעילותו של בנימין זאב הרצל. כשהרצל העלה את מה שמוכר כ"תוכנית אוגנדה", הדבר גרר גל התנגדות חריף ופיצוץ אדיר במהלך הקונגרס הציוני. אנשים פשוט קמו ועזבו את האולם באמצע. הרצל ומקס נורדאו היו צריכים לעבוד קשה כדי להסביר ולהרגיע: "לא, אנחנו רק התכוונו ל'מקלט לילה' זמני עבור יהודים שנמצאים בסכנה קיומית. מעולם לא התכוונו לוותר על ציון כמקום שובם של היהודים!".

אז איך תסביר היום לאנטישמי שלא מכיר את ההיסטוריה, שציון היא הבית האמיתי והיחיד שלנו?

אז ימלא שחוק פינו: אנטומיה של שמחה מתפרצת

בתוך פרק קכ"ו בתהילים, יש פסוק ספציפי שמתאר את הרגע שבו החלום הזה מתגשם: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה".

מה זה בעצם "ימלא שחוק פינו"? תחשבו על זה – איך אפשר להביע שמחה בצורה באמת יוצאת דופן? דוד המלך לא אומר סתם "אז צחקנו". הוא משתמש בתיאור פיוטי ועמוק הרבה יותר: הפה שלנו פשוט התמלא בצחוק. לא יכולנו לעצור את עצמנו. לא נשאר בפה מקום לשום דבר אחר חוץ מהשחוק והשמחה הזו. היינו כל כך שמחים, היינו ממש כחולמים על כך שחזרנו סוף סוף לציון.

לשמור על חגורת האליפות: האתגר של מדינת ישראל

אגב, בהקשר הזה אני חייב להגיד משהו על המציאות שלנו היום. תחשבו כמה זה היה בגדר חלום בלתי נתפס להגיע לרגע שבו אנו מקימים את מדינת ישראל. אבל חשוב לזכור: הרבה יותר קשה לשמור על מדינת ישראל מאשר להקים אותה.

אפשר לראות את זה הרבה פעמים בעולם הספורט – למשל באיגרוף, בהיאבקות או באמנויות לחימה. ספורטאי עובד חיים שלמים כדי להגיע למקום הראשון ולזכות בחגורת האליפות המרשימה. המאמץ להגיע לפסגה הוא עצום. אבל ברגע שאתה אלוף, כולם רוצים לקחת ממך את התואר. לשמור על המקום הראשון זה אתגר גדול ומורכב הרבה יותר.

אני אומר את זה כי אנחנו חייבים לזכור כל הזמן כמה חשוב שנשמר את המדינה הזו. לא מספיק שהקמנו אותה בדם, יזע ודמעות; החובה שלנו לשמר אותה, להגן עליה ולטפח אותה היא לא פחות חשובה, והיא דורשת מאמץ יומיומי.

אלביס, כ"ט בנובמבר והצחוק שלא נגמר

נחזור לפסוק שלנו: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ". כדי להמחיש לכם את התחושה הזו של צחוק בלתי נשלט, אני רוצה להפנות אתכם להקלטה מפורסמת של אלביס פרסלי, המלך האגדי. יש ביצוע חי שלו לשיר שבו הוא פשוט מתחיל להתפקע מצחוק על הבמה (כנראה בגלל זמרת הליווי ברקע), והוא פשוט לא מצליח להפסיק.

אם תקשיבו לזה בפול ווליום, ואם בסוף ההקלטה הזו לא חייכתם – אתם באמת חייבים לבדוק מה לא בסדר אצלכם, כי זה פשוט מצחיק בטירוף.

נכון, זו אסוציאציה אחרת לגמרי וחיבור מעולמות שונים, אבל אם כבר להמחיש מה זה בן אדם שלא יכול להפסיק לצחוק, שמתפקע בלי הרף, וכמה שהצחוק הזה מדבק ומעלה בכולנו שמחה – זו דוגמה נהדרת ל"ימלא שחוק פינו".

עכשיו, קחו את התחושה הזו של צחוק ושמחה מתפרצת, ודמיינו לעצמכם: איך הגיב העם שלנו כאשר הוא גילה שמקימים את מדינת ישראל? תחשבו על כ"ט בנובמבר 1947, על הרגע שבו האו"ם מצביע "כן" להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אחרי 2,000 שנות גלות. דמיינו את הריקודים ברחובות, את הדמעות, ואת הפיות שמלאים בשחוק ורינה.

שורה תחתונה: בפעם הבאה שמישהו אומר לכם "תחזרו מאיפה שבאתם", תזכירו לו שחזרנו בדיוק הביתה. חזרנו למקום שעליו חלמנו, שעליו כתבנו, ושעליו התפללנו במשך אלפיים שנה. ואל תשכחו לכתוב לי בתגובות אם הצלחתי לגרום לכם לחייך!