לא נכבה את האור: גאווה יהודית מול האנטישמיות בתפוצות

אחת התקופות הקשות ביותר ליהודים בגולה היא התקופה שאנחנו חווים עכשיו, מאז השבעה באוקטובר. כשאני מסתכל על המציאות הזו מכאן, מישראל, אני מיד חושב: איזה מזל, איזו זכות אדירה יש לנו. יש לנו מדינה ריבונית שבה אין לנו שום התלבטות או חשש לגבי הזהות שלנו. אנחנו יכולים ללכת ברחוב עם סממנים יהודיים, לחגוג את החגים שלנו בגלוי, ולהיות מי שאנחנו בלי לבקש רשות מאף אחד. אבל עבור אחינו ואחיותינו מעבר לים, המציאות הפכה למורכבת וכואבת הרבה יותר.

הדילמה מול החלון: להאיר או להסתיר?

בסרטון ששיתפתי, אנחנו נחשפים לסיפור כל כך אותנטי, שמייצג את המציאות של עשרות אלפי משפחות יהודיות ברחבי העולם. משפחה שמוצאת את עצמה בדילמה קורעת לב: האם להציב את המנורה בחלון? האם להבליט את היהדות שלנו בזמן שהאנטישמיות משתוללת ברחובות, בקמפוסים וברשתות החברתיות?

השיחה בבית, כפי שמתוארת בסרטון, הייתה קשה. 'אנחנו לא נדליק מנורה', עלתה המחשבה הראשונית. הפחד הזה הוא טבעי, ברור ומובן. כשיש כתובות נאצה על קירות של בתי כנסת, כשיש הפגנות אלימות, האינסטינקט ההורי והאנושי הראשוני הוא להגן על המשפחה. להוריד פרופיל. לא למשוך אש. התחושה היא שאם רק נצניע את הזהות שלנו, אולי הסערה תחלוף מעלינו.

'לא נכנע לספק, אנחנו נשארים'

אבל אז מגיע הרגע המכונן בסיפור. הרגע שבו הילדה, הדור הבא, מסתכלת על המציאות ואומרת - לא. אנחנו לא נכנעים. 'אמא, אנחנו נדליק את המנורה'.

ההחלטה הזו היא הרבה מעבר לאקט דתי של קיום מצווה; היא אקט של התנגדות תודעתית. 'לא נכנע לספק במסר, אנחנו נשארים', נאמר שם, וזהו משפט מפתח שמזקק את כל הסיפור. אם אנחנו נסתיר את המנורה, אנחנו בעצם נותנים לאנטישמיות לנצח. אנחנו מאפשרים לפחד ולשנאה של אחרים להכתיב לנו מי אנחנו ואיך נחיה את חיינו.

היסטוריה של אור בתוך החושך

הסיפור הזה לא מתחיל היום. לאורך אלפי שנות גלות, יהודים מצאו את עצמם שוב ושוב באותה צומת החלטות היסטורית. האם לקיים את מצוות 'פרסומי ניסא' (פרסום הנס) ולהציב את החנוכייה בחלון הפונה לרשות הרבים, או להסתיר אותה בתוך הבית מפחד הפריצים, השלטונות או ההמון הזועם?

ההלכה היהודית עצמה מכירה במציאות המורכבת הזו, וקובעת ש'בשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו'. כלומר, היהדות היא תורת חיים ולא דורשת מאיתנו לסכן את חיינו על מזבח הסמלים. אבל דווקא בגלל זה, הבחירה של יהודים היום, בארצות הברית, באירופה ובמקומות אחרים בעולם, להגיד 'אנחנו לא נוותר על הזכות שלנו להאיר' – היא בחירה הרואית. זו אמירה ברורה שאנחנו מסרבים לחזור לימים שבהם יהודים נאלצו להחביא את זהותם במרתפים.

המלחמה הפסיכולוגית של האנטישמיות המודרנית

חשוב להבין: מה שהאנטישמיות המודרנית מנסה לעשות, במיוחד מאז אותו יום ארור בשבעה באוקטובר, זה לא רק לפגוע בנו פיזית. המטרה המרכזית היא מלחמה פסיכולוגית. לגרום לנו להתבייש. לגרום לנו לפקפק בצדקת הדרך שלנו. לגרום לסטודנט יהודי בקמפוס להוריד את השרשרת עם מגן הדוד, ולמשפחה בפרברים להסיר את המזוזה או להחביא את המנורה.

כשהאמא והבת בסיפור שלנו מנהלות את השיחה הזו, הן בעצם עומדות בחזית של המלחמה הזו. כשהן בוחרות לא להסתיר את המנורה, הן מנצחות בקרב התודעתי. הספק הוא האויב הגדול ביותר שלנו במלחמה הזו, והגאווה היהודית היא התרופה.

הערבות ההדדית: ישראל והתפוצות

כאן בדיוק נכנס התפקיד שלנו כישראלים. כשאנחנו רואים את אחינו בגולה מתמודדים עם גלי השנאה האלה, אנחנו לא יכולים להישאר אדישים. מדינת ישראל הוקמה בדיוק בשביל זה – כדי להוות בית בטוח, אבל גם כדי להוות עוגן של עוצמה, ביטחון וגאווה לכל יהודי בעולם, באשר הוא.

העובדה שאנחנו יכולים ללכת ברחובות ירושלים, תל אביב או שדרות עם סממנים יהודיים בלי לחשוב פעמיים, היא נס. נס שאנחנו חייבים להעריך בכל יום מחדש. אבל הנס הזה מטיל עלינו אחריות – לתמוך ביהדות התפוצות, להדהד את הקול שלהם, להילחם באנטישמיות בזירה הבינלאומית, ולהבטיח שהאור הזה לעולם לא יכבה.

שורה תחתונה

אנחנו לא נכבה את האור. לא משנה כמה חושך ינסו להטיל עלינו, התשובה ההיסטורית והערכית שלנו תמיד תהיה להוסיף עוד אור. תדליקו את המנורות, תהיו גאים במי שאתם, אל תתנו לאף אחד לגרום לכם להתבייש בזהות שלכם, ותזכרו תמיד - עם ישראל חי, ואין שום כוח בעולם שיכול לכבות את האור שלנו.