אירופה מאבדת את זהותה: למה ילדים יהודים לומדים מאחורי גדרות?

תארו לעצמכם מציאות שבה ילדים קטנים צריכים ללכת לבית הספר כשהם מוקפים בגדרות ברזל, מצלמות אבטחה ושומרים חמושים, רק בגלל הזהות שלהם. זו לא היסטוריה רחוקה של שנות השלושים, וזו לא מציאות של מדינת עולם שלישי. זו המציאות היומיומית היום, בלב ליבה של אירופה.

בסרטון ששיתפתי לאחרונה, אנו נחשפים לעדות מטלטלת וחשובה מאין כמותה של בכיר במשטרה האנגלית. האיש הזה חושף את אחת הבעיות החמורות ביותר שקיימות היום ברחבי אירופה בכלל, ובאנגליה בפרט.

הילדים שמאחורי הגדרות

הבכיר האנגלי מדבר בפתיחות ובכאב על כך שהילדים היהודים הם היחידים באוכלוסייה שצריכים ללכת לבתי ספר מאחורי גדרות ותחת אבטחה כבדה. תעצרו רגע לחשוב על המשמעות של זה. מוסדות חינוך, שאמורים להיות המקום הבטוח, התמים והמוגן ביותר עבור ילדים, הופכים ליעדים מבוצרים.

המציאות הזו מעידה על בעיה חמורה מאוד. כשקהילה שלמה צריכה להתבצר כדי לשלוח את הילדים שלה ללמוד מתמטיקה או היסטוריה, זהו תמרור אזהרה בוהק לחברה כולה. עכשיו, אני רוצה לקחת אתכם צעד אחד קדימה ולספר לכם מהי, בעיניי, הבעיה העמוקה שעומדת מאחורי המציאות הבלתי נתפסת הזו.

אירופה משתנה לנגד עינינו

אנחנו רואים את אירופה משתנה לנגד עינינו. התהליך הזה קורה עכשיו, כל יום, בכל עיר מרכזית ביבשת. יש שיגידו שאירופה מתאבדת, יש שיגידו שהיא גוססת, דועכת או גוועת. לא משנה באיזו מילה נבחר להשתמש כדי לתאר את המצב – המסקנה היא אחת וברורה: זו כבר לא תהיה אותה אירופה שהכרנו.

מאיפה הדבר הזה מתחיל? מהו שורש הבעיה שמוביל ליבשת שלמה שמאבדת את כיוונה? לדעתי, התשובה טמונה במושג אחד פשוט אך קריטי: חוסר זהות.

כשהאירופאים כבר לא יודעים מי הם, כשהם פשוט באמת כבר לא יודעים להגדיר את עצמם – נוצר משבר. תשאלו היום אזרח אירופאי ממוצע מה מגדיר אותו בתור "העם הצרפתי" או "העם האנגלי", וסביר להניח שתקבלו תשובות מעורפלות. מי אנחנו בכלל? מה הערכים שלנו? כשאין תשובות לשאלות האלה, נוצר ואקום מסוכן.

כשהזהות נמחקת, החברה חולה

תחשבו על זה רגע לעומק. מה המשמעות של להיות אנגלי? בעבר, זה היה ברור. הייתה היסטוריה משותפת, הייתה שפה, הייתה תרבות שהגדירה את המרחב הציבורי. אבל היום, המדינות הללו ויתרו על הדרישה הבסיסית הזו. בגלל שאין הגדרה ברורה לזהות הלאומית, התפיסה הופכת להיות שכל אחד יכול להיות צרפתי או אנגלי. וכשכל אחד יכול להיות כזה, אנשים שנכנסים למדינה הזו מבפנים, משנים אותה לחלוטין.

הם מתחילים להשפיע על הכלכלה, על הסוציולוגיה ועל החברה בכלל. כשאנחנו מדברים על השפעה על הכלכלה והסוציולוגיה, אנחנו מדברים על שינוי במרקם החיים הבסיסי ביותר. מערכות הרווחה מתמודדות עם אתגרים חדשים, והמרחב הציבורי משתנה. החברה הזו מתחילה להיות "חולה" בגלל שכבר אין לה את המאפיינים הברורים והחזקים שהיו לה לפני כן. אין לה מערכת חיסונית תרבותית.

כשאותו בכיר אנגלי מדבר על הילדים היהודים, הוא לא רק מדווח על בעיית אבטחה. הוא מציב מראה מול הפנים של אירופה. התופעה הזו, שבה יהודים מסומנים ומופרדים, היא בדיוק אותה תופעה שהייתה בגרמניה הנאצית. לא מדובר בהכרח על חזרה מדויקת של ההיסטוריה, אלא על דפוס פעולה חברתי מסוכן: כשחברה נכנסת למשבר עמוק של זהות וערכים, היא מחפשת שעירים לעזאזל. כשהחברה מאבדת את המצפן שלה, המיעוט היהודי הוא תמיד הראשון לסבול ולהזדקק להגנה.

החדשות הרעות באמת

עכשיו אני רוצה להגיע לחדשות הבאמת רעות, אחרי כל מה שאמרתי. המחלה הזאת של אירופה, חוסר הזהות העמוק הזה, לא נראה שזה הולך להיפתר בקרוב. התהליכים החברתיים והדמוגרפיים שמתרחשים שם הם עמוקים ורחבים.

ומכיוון ששורש הבעיה לא הולך להיפתר בקרוב, גם הסימפטומים של המחלה הזאת לא הולכים להיעלם. אנטישמיות היא אחת מהסימפטומים המובהקים ביותר של חברה שמאבדת את דרכה. כל עוד אירופה לא תמצא מחדש את עמוד השדרה התרבותי והלאומי שלה, הילדים היהודים ימשיכו להזדקק לגדרות ומאבטחים.

שורה תחתונה

אירופה משלמת מחיר יקר על אובדן הזהות שלה, והאנטישמיות הגואה היא תסמין של חברה חולה שאיבדה את דרכה. המציאות שבה ילדים יהודים לומדים תחת אבטחה כבדה באנגליה אינה מקרה נקודתי, אלא עדות לקריסה תרבותית רחבה. כל עוד אירופה לא תגדיר מחדש מי היא, הסימפטומים המסוכנים הללו רק יחריפו. אנחנו חייבים להסתכל על המציאות הזו בעיניים פקוחות ולהיות מוכנים.