צביעות עולמית: למה כולם אובססיביים רק לישראל?

ברור שזה בסדר שכולם יעסקו בקונפליקט של ישראל. בואו נשים את זה על השולחן כבר בהתחלה: מלחמה זה דבר נורא. המראות קשים, המחירים כבדים, ובהחלט יש מקום לביקורת. אף מדינה, גם לא ישראל, אינה חסינה מביקורת בינלאומית. אבל יש שאלה אחת גדולה שמרחפת מעל כל השיח הזה, שאלה שכמעט אף אחד בתקשורת העולמית לא מעז לשאול בקול רם: למה אין, לפחות באותה מידה, עיסוק בשאר הטרגדיות שמתרחשות ברגעים אלו ממש ברחבי העולם?

כשאנחנו בוחנים את הסיקור התקשורתי, את ההפגנות ואת הזעזוע העולמי, אנחנו מגלים פער בלתי נתפס. הסרטון שעלה לאחרונה, המציג דיון נוקב (בהקשר של פירס מורגן והשיח התקשורתי), אמנם לא נולד אתמול – אבל התוכן שלו רלוונטי היום יותר מתמיד. בואו נצלול לתוך האסימטריה הזו ונבין מה באמת עומד מאחוריה.

האסימטריה של הזעזוע: מהשביעי באוקטובר ועד התמרון הקרקעי

אם נסתכל על ציר הזמן, משהו מאוד מוזר קרה בדעת הקהל העולמית. השביעי באוקטובר היה טבח אכזרי, פשע נגד האנושות בקנה מידה היסטורי. אבל מהר מאוד, כשהמשפט הציבורי התקדם וכשישראל נכנסה לעזה בסוף אוקטובר (סביב ה-23 או ה-24 בחודש) כדי להגן על עצמה ולהשיב את החטופים, התהפכה הקערה.

פתאום, נוצרה אסימטריה מוחלטת. הזעזוע מהטבח הישראלי פינה את מקומו לגינוי אוטומטי וחסר תקדים של פעולות ההגנה של ישראל. אין מי שישכנע את ההמונים אחרת. המצלמות, המיקרופונים, וזעקות השבר באו״ם – כולם כוונו למקום אחד בלבד. אבל האם המזרח התיכון הוא המקום היחיד שבו מתרחשים קונפליקטים? האם ישראל היא המדינה היחידה שמפעילה כוח צבאי? התשובה היא כמובן לא.

הטרגדיות השקופות: קונגו, קפריסין, ארמניה והכורדים

בזמן שהעולם מקדיש אלפי שעות שידור לכל פעולה של צה״ל, ישנן טרגדיות אדירות שזוכות לדממה תקשורתית כמעט מוחלטת. בואו נדבר על עובדות שממעטים להזכיר:

• קונגו: ישנם מיליוני אנשים שנמצאים במחנות עבודה בתנאים מחפירים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו. מדובר באחד המשברים ההומניטריים החמורים בעולם, עם ניצול מזעזע ואלימות בלתי פוסקת. כמה הפגנות ראיתם על זה בקמפוסים בארה״ב?
• קפריסין והכורדים: טורקיה ממשיכה להחזיק באופן לא חוקי בצפון קפריסין. במקביל, הכורדים סופגים הפצצות שיטתיות ופגיעות קשות. כפרים שלמים מותקפים, וזכויות אדם נרמסות בבוטות. איפה הזעזוע הציבורי?
• ארמניה: מה שקרה וקורה עם ארמניה, העקירה ההמונית והפגיעה באזרחים – כל אלו נדחקים לשולי החדשות.

וזה עוד לפני שהזכרנו את הדרוזים בסוריה, את מלחמת האזרחים העקובה מדם בתימן, או את הזוועות המתרחשות בסודן.

אני שואל את עצמי כל הזמן: למה כל הכבוד והפוקוס מיוחדים רק לישראל? למה אין עוד דברים שמקבלים יחס תקשורתי דומה? האם דם של אדם בקונגו או של ילד כורדי שווה פחות?

כשהמסכה נופלת: מאנטי-ציונות לאנטישמיות בקמפוסים

התשובה לשאלת הסטנדרט הכפול היא קשה לעיכול, אבל אנחנו חייבים להישיר אליה מבט. אני לא חושב שהאובססיה הזו נובעת רק מביקורת עניינית על מה שישראל עושה. יש פה משהו עמוק יותר. יש פה פרקטיקה די-סיסטמטית שבה הגזע היהודי והישראלי הופך למטרה נוחה על פלטפורמות בינלאומיות.

כשרואים את מה שקורה היום בקמפוסים ברחבי ארצות הברית והעולם, מבינים שהסיפור הוא לא רק גבולות או פוליטיקה. כשסטודנטים יהודים מותקפים, כשילדים יהודים צריכים להסתיר את זהותם, כשאנחנו רואים התארגנויות שמזכירות ימים אפלים משנות ה-30 וה-50 של המאה הקודמת – המסכה נופלת.

ההתמקדות הבלעדית בישראל, תוך התעלמות מוחלטת משאר עוולות העולם, היא לא מקרית. היא קרקע פורייה שעליה צומחת ומשגשגת אנטישמיות חדשה-ישנה. קל מאוד להתעטף באצטלה של "זכויות אדם" כשמבקרים את ישראל, אבל הצביעות נחשפת במלוא מערומיה כשאותם "פעילי זכויות אדם" שותקים מול מחנות עבודה באפריקה או הפצצות במזרח התיכון שאינן קשורות ליהודים.

השורה התחתונה

הגיע הזמן שנדרוש מהעולם יושרה. כשאתם נתקלים בביקורת אובססיבית כלפי ישראל, אל תפחדו לשאול את השאלות הקשות. תשאלו על קונגו, תשאלו על הכורדים, תשאלו על תימן וסודן. לא כדי להתחמק מביקורת – אלא כדי לחשוף את הצביעות.

מותר וצריך לבקר מדינות, אבל כשמדינה אחת מתוך כמעט 200 מדינות בעולם מקבלת 90% מתשומת הלב השלילית, בזמן שזוועות אמיתיות מתרחשות באין מפריע – זה כבר לא קשור לזכויות אדם. זה קשור לאובססיה, וזה קשור לאנטישמיות. וזו, חברים, האמת שחייבת להיאמר בקול ברור.