חוק השומרוני הטוב, רחל המשוררת וזלמן עם הקלנועית: למה אנחנו חייבים להמשיך להושיט יד?

טוב חברים, היום יש לי סיפור שזור בשבילכם, באמת מארץ השזירות. הפלגתי למחוזות אחרים, ואני מזמין אתכם להצטרף אליי למסע שמתחיל בכביש רגיל בישראל, קופץ לארצות הברית, חוזר אחורה בזמן לימי התנ"ך והברית החדשה, ומסתיים בסיפור אהבה ארצישראלי נוגע ללב. תקראו, ותגידו לי אחר כך בתגובות מה אתם חושבים.

ההפתעה בכיכר: למה אף אחד לא עוצר?

אני אתחיל בזה שממש לפני כמה זמן נסעתי ברכב. מרחוק, לקראת הכיכר שאליה אני מתקרב, אני קולט בזווית העין תמונה חריגה: אדם מבוגר, להערכתי מעל גיל 70, הולך ודוחף מאחורה את הקלנועית שלו. כבר מרחוק אפשר היה להבין שכנראה נגמרה לה הסוללה, או שהייתה שם תקלה אחרת.

אני מתקרב לכיכר, ואני חייב להודות – הייתי מופתע. אף אחד לא עצר לעזור לו. רכבים פשוט חלפו על פניו. אז עצרתי. שמתי את הרכב בצד, גם אם זה קצת הפריע לתנועה וגרם לכמה צפירות, יצאתי החוצה וניגשתי לעזור לו.

אני לא מספר לכם את זה כדי לטפוח לעצמי על השכם, אלא כדי לשתף אתכם באכזבה הרגעית שהייתה לי באותם רגעים. הסתכלתי על הרכבים שממשיכים לנסוע, וזה צרם לי. אדם מבוגר דוחף קלנועית – ואגב, מעולם לא יצא לי לדחוף קלנועית שנגמרה לה הסוללה, והופתעתי מאוד לגלות כמה הדבר הזה כבד! אפילו רכב שנמצא בניוטרל קל יותר לדחיפה מהקלנועית הזו. אבל בסוף הצלחנו, העלינו אותה למדרכה והוא אמר לי שתכף יגיעו לחלץ אותו. שאלתי אותו לשמו, והוא ענה: "זלמן". תכף תבינו למה השם הזה חשוב.

המשכתי בנסיעה שלי, וחשבתי לעצמי: איך אנחנו כעם מתנהגים במצבים כאלה? אני לא רגיל לראות אדישות כזו. הרי כולנו מכירים את הסרטונים ואת המציאות הישראלית – אם מישהו נופל ברחוב, מיד קופצים עליו עשרה אנשים כדי לעזור. תבינו כמה שזה נדיר אצלנו, ובגלל זה הדבר הזה כל כך הפתיע אותי. אם הייתי בארצות הברית, יש מצב שזה לא היה מפתיע אותי שאנשים ממשיכים לנסוע. אבל בישראל? זה צרם לי.

חוק ״לא תעמוד על דם רעך״ מול ״חוק השומרוני הטוב״

בישראל יש לנו חוק שנקרא "לא תעמוד על דם רעך", שמקורו כמובן בפסוק מספר ויקרא. בארצות הברית, דרך אגב, המצב המשפטי והתרבותי שונה. יש שם חוקים שנועדו לעודד פעילות ועזרה, אבל כל מדינה מתנהלת לעצמה.

הדבר הקרוב ביותר לשם הוא חוק שנחקק ב-1959 (למיטב זיכרוני) ונקרא "חוק השומרוני הטוב". החוק הזה למעשה בא לפתור בעיה משפטית אבסורדית: אנשי רפואה, אחיות ורופאים, שניסו לעשות החייאה לאדם שנפצע או נפגע ולא הצליחו להציל אותו – מצאו את עצמם חשופים לתביעות אישיות על כך שמאמצי ההחייאה שלהם כשלו. זה היה הזוי. אנשים שילמו מכיסם רק בגלל שניסו לעזור.

כתוצאה מכך, לאט לאט אנשים פשוט הפסיקו לרצות לעזור. נוצרה תפיסה שעדיף לא להתערב כדי לא להסתבך. ואז נחקק "חוק השומרוני הטוב", שבא להגן עליהם ברמה המשפטית ולפטור אותם מאחריות במקרה של כישלון, מתוך מטרה לעודד אנשים להושיט עזרה בעת צרה.

אפקט הצופה מהצד: הטרגדיה של קיטי ג'נובזה

האדישות הזו יכולה להוביל למקומות אפלים מאוד. מקרה מפורסם וטרגי התרחש בשנות השישים בניו יורק. בחורה בשם קיטי ג'נובזה עברה תקיפה, אונס ורצח מזעזעים שנמשכו כמחצית השעה. זה קרה בתוך שכונת מגורים, במקום שבו כל הבתים מסביב צופים לחצר.

לאחר המקרה, התפרסם נתון מצמרר: מעל 30 שכנים שמעו את הזעקות שלה, ואף אחד מהם אפילו לא טרח להרים טלפון למשטרה. כששאלו חלק מהם לפשר השתיקה, הם ענו תשובות כמו "פשוט חשבתי שמישהו אחר כבר התקשר" או שהם פחדו להתערב. החשש, הפחד ואפקט פיזור האחריות הביאו לכך שאותה בחורה מסכנה איבדה את חייה בצורה האכזרית ביותר.

מי הוא רעי? משל השומרוני הטוב

אבל מאיפה בכלל מגיע המושג "השומרוני הטוב"? המקור הוא בברית החדשה. מסופר שיהודי אחד ניגש לישוע ושואל אותו: "איך אני יכול להיכנס לגן עדן? לחיי העולם הבא?". ישוע עונה לו בשאלה: "מה כתוב בתורה? תקריא לי". האיש מצטט: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", ומוסיף: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". אומר לו ישוע: "יאללה, לך. מה שכתוב שם זה נכון. כל מילה נכונה". אבל האיש מקשה ושואל: "איך אני יודע מי זה רעי? מי נחשב רעי שאותו אני צריך לאהוב?".

כאן ישוע מספר לו סיפור: היה איש אחד שנשדד. השודדים לקחו את כספו, פצעו אותו קשות והשאירו אותו שוכב מדמם בצד הדרך. מגיע כהן, רואה אותו, עובר לצד השני של הדרך וממשיך ללכת. מגיע לוי, רואה אותו, וגם הוא עובר לצד השני – כנראה לא רוצה להיטמא, רוצה להישאר טהור. ואז מגיע שומרוני. הוא רואה את הפצוע, מחליט לטפל בו, חובש את פצעיו, לוקח אותו לפונדק, מאכיל אותו ודואג לו. כשהשומרוני צריך להמשיך בדרכו, הוא משאיר לבעל הפונדק כסף מכיסו ואומר לו: "תטפל בו עד שיתרפא. ואם ההוצאות יהיו גבוהות ממה שנתתי לך, כשאחזור אשלים לך את החסר".

ישוע שואל את היהודי: "מי לדעתך מבין השלושה הוא הרֵעַ הראוי?". האיש כמובן עונה: "השומרוני". וישוע מסכם: "עכשיו תלך ותעשה כמוהו".

״מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?״ – רחל המשוררת וזלמן שזר

המושג הזה של עזרה לזולת ויחסים בין בני אדם לוקח אותי לשיר מדהים בשם "גן נעול". השיר הזה עוסק בדיוק במפגש האנושי הזה. יש שם שורה שמדברת על הרגע שבו מבטים מצטלבים: "אַךְ תִּמְתַּן הָרֶגַע – וְהִנֵּה שָׁפְלוּ כְּבָר נְבוֹכוֹת". כלומר, אפילו אם אני רואה מישהו והמבט שלנו מצטלב, תוך שנייה העיניים יורדות למטה ואני ממשיך בעיסוקיי. ואז מגיעה השאלה העוצמתית: "וּמַדּוּעַ יָד מוּשֶׁטֶת לֹא פּוֹגֶשֶׁת יַד אָחוֹת?".

תחשבו על זה. כמה אנחנו לא רוצים להיות העם הזה שבו כל אחד הולך שקוע בתוך הטלפון שלו, לא רואה את הסביבה ולא רוצה להתעסק בצרות של אחרים. ההפך הוא הנכון! אנחנו רוצים לחזור למצב שבו אנחנו מדברים אחד עם השני, אומרים שלום לאנשים שאנחנו לא מכירים ברחוב, יורדים במעלית עם שכנים או זרים ואומרים "בוקר טוב", מחייכים, מתעניינים. להכיר את העם שלנו כעם של אחים ואחיות.

ואיך כל זה מתקשר? הבטחתי לכם סיפור על זלמן. השיר "גן נעול" נכתב על ידי רחל המשוררת. הסברה ההיסטורית אומרת שהיא כתבה אותו לאהוב ליבה, זלמן רובשוב – שלימים הפך לזלמן שזר, הנשיא השלישי של מדינת ישראל.

כן, היה להם רומן אהבה קצר בסביבות השנים 1910-1911. זלמן אפילו תיאר את רחל המשוררת במילים: "קלה כאיילת ויפה ככנרת". איזה תיאור מקסים לבחורה! אבל כנראה שהאהבה אצל רחל לא דעכה, למרות שהוא המשיך בחייו והתחתן עם אישה אחרת. היא כתבה לו מספר שירים, והסברה היא ש"גן נעול" מדבר על ליבו של זלמן, שהיא לא מצליחה להיכנס אליו. הוא נותר עבורה גן נעול.

השורה התחתונה

בקיצור, שזרתי לכם את זה: מזלמן שעזרתי לו עם הקלנועית בכיכר, דרך חוק השומרוני הטוב, ועד לזלמן שזר ורחל המשוררת.

אני מבקש מכם, דרך הסיפורים האלה – בואו נמשיך ונהיה העם הזה. העם שרואה אחד את השני, העם שגם בשעת מצוקה, קטנה כגדולה, ניגש לעזור. אל תתנו ליד המושטת להישאר באוויר.

תכתבו לי בתגובות מה חשבתם על השזירה הזו, ואם אהבתם – שתפו את המאמר עם עוד אנשים. ניפגש בסיפור הבא!