חרב לה' ולגדעון: למה אף אחד לא ישתיק את עם ישראל?

“…ויקראו חרב ליהוה ולגדעון” (שופטים ז').

המילים האלו, שלקוחות מתוך אחד הסיפורים המרתקים והמעוררי השראה בתנ"ך, מלוות אותי לא מעט. הן גם הבסיס לשם האתר הזה, "חרב גדעון". בסרטון שעלה לאחרונה, שיתפתי זעקה אותנטית מהרחוב. אם תקשיבו למילים, הן אולי יישמעו קצת מבולבלות בלהט הרגע, קטועות, אוסף של משפטים שמתנגשים זה בזה מתוך סערת רגשות. אבל אם מקשיבים ללב של הדברים, שומעים זעקה שיוצאת מהבטן ונוגעת בעצב הכי חשוף של כולנו היום. זוהי זעקה של ריבונות, של תסכול, ובעיקר – של עוצמה יהודית וישראלית שלא מוכנה להתנצל יותר או להיות מושתקת.

רוח גדעון מול הלחץ הבינלאומי

כדי להבין את עוצמת הזעקה הזו, צריך לחזור רגע לשופטים פרק ז'. גדעון עומד מול צבא מדין העצום. יש לו לוחמים, אבל אלוהים מצווה עליו לדלל את הצבא שלו שוב ושוב, עד שנשארים רק 300 איש. למה? כדי שעם ישראל לא יגיד "ידי הושיעה לי". הניצחון לא מגיע רק בזכות המספרים או הכוח הפיזי, אלא בזכות הרוח, האמונה, וההבנה שאנחנו נלחמים על משהו שגדול מאיתנו.

היום, אנחנו מוצאים את עצמנו במצב דומה. בסרטון נשמעת הצעקה הברורה: "לא ה-I.C.C., לא ה-I.C.J., לא ה-U.S.". בואו נפרק את זה.

המערכה שלנו היום לא מתנהלת רק בשדה הקרב הפיזי עם טנקים ומטוסים. היא מתנהלת באולמות הממוזגים והסטריליים של האג. בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) ובית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) הפכו בשנים האחרונות לזירות של מה שאנחנו מכנים "לוחמה משפטית" (Lawfare). במקום להילחם בטרור האמיתי, המוסדות האלו מוצאים את עצמם לא פעם מנסים להעמיד את הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון למשפט. הם מנסים להפוך את זכות ההגנה העצמית הבסיסית ביותר שלנו לפשע.

כשהדובר בסרטון צועק שאנחנו לא ניתן למוסדות האלו להשתיק אותנו ("לא נסתם, לא יסתם אף אחד"), הוא מבטא תסכול עמוק של אומה שלמה. אומה שקצה בצביעות הבינלאומית ומסרבת לתת לגורמים זרים, שלעיתים קרובות מונעים מפוליטיקה עוינת, להכתיב את זכותה להתקיים.

לעמוד על שלנו – גם מול ידידים ומבית

הזעקה ממשיכה ונוגעת בעוד נקודה רגישה: "לא ה-U.S., לא הג'ברמנט הישראלי".

זה קל יחסית לעמוד מול אויבים מובהקים. אבל המבחן האמיתי של ריבונות הוא היכולת לעמוד זקוף גם מול לחץ של ידידים. ארצות הברית היא בעלת הברית החשובה והגדולה ביותר שלנו, והברית הזו יקרה מפז. אבל בסופו של יום, כפי שעולה מהשטח, כשהקיום שלנו מונח על הכף – ההחלטות חייבות להתקבל כאן, בירושלים, ולא בוושינגטון. אף מדינה זרה לא יכולה לקבל עבורנו החלטות של חיים ומוות.

ולפעמים, התסכול הזה מופנה גם פנימה, אל הממשלה שלנו ("הג'ברמנט הישראלי"). הציבור הישראלי דורש מנהיגות. הוא דורש נחישות, עוצמה, ועמידה ללא מצמוץ מול הלחץ החיצוני. הציבור רוצה מנהיגים שיפעלו ברוח גדעון – מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך, בלי פחד מ"מה יגידו בעולם".

שוברים את נרטיב "הכיבוש"

בתוך שטף הדיבור בסרטון, עולה גם המונח "ערבי אקפציה" (הכיבוש הערבי). בשיח הבינלאומי, המילה "כיבוש" נזרקת כלפינו ללא הרף. מאשימים אותנו שאנחנו כובשים בארצנו שלנו.

אבל ההסברה ההתקפית שלנו חייבת להפוך את הקערה על פיה. אנחנו העם הילידי של הארץ הזו. "אין קבוצה אינטרנצית... יכולות לנגד אותנו". שום החלטת או"ם ושום קמפיין בינלאומי לא יכולים למחוק אלפי שנות היסטוריה וחיבור עמוק לאדמה הזו. אם כבר, אנחנו אלו שמתמודדים עם ניסיונות בלתי פוסקים, היסטוריים ומודרניים, לדחוק את רגלינו מהמולדת שלנו.

הרוח הבלתי מנוצחת של עם ישראל

השיא של הזעקה הזו הוא פשוט וטהור: "ישראל, עם ישראל, עם ישראל! תהי מה טוב ומזל טוב! עוד עוד עוד!".

מעבר לכל הפוליטיקה, מעבר לבתי הדין בהאג וללחצים הדיפלומטיים, יש כאן עם חי ונושם. עם ישראל חי. אנחנו לא נכנעים ללחץ, לא של מי שמזלזל בנו ("זה לא דבר אם הוא יורק"), ולא של גורמים זרים ("זה לא דבר אם הוא אמריקן"). אנחנו סומכים על המוסר שלנו, על מערכת המשפט שלנו ("אנחנו ארצו על המשפטים הישראלים"), ועל הערבות ההדדית שמחזיקה אותנו יחד אלפי שנים.

שורה תחתונה

אנחנו נמצאים בתקופה היסטורית ומאתגרת. הלחצים מבחוץ עצומים, והוויכוחים מבית סוערים. אבל בסופו של יום, הקריאה "עם ישראל" חזקה יותר מכל בית דין בינלאומי ומכל לחץ דיפלומטי. עלינו לזכור את 300 הלוחמים של גדעון: הניצחון לא תלוי במה שהעולם חושב עלינו, אלא באמונה שלנו בעצמנו ובצדקת דרכנו. אף אחד לא ישתיק אותנו. חרב לה' ולגדעון.