לזכור ולא לשכוח: הסיפור המצמרר מבית הזיכרון לשואה באריאל

טוב, אני מניח שכמו הפיד שלי, גם הפיד שלכם לקראת יום השואה מתמלא בהרבה סרטונים ותמונות שקשורים לשואה. זה מציף, זה כואב, וזה חשוב. לכן, אני לא רוצה להוסיף ולהעמיס עליכם יותר מדי פרטים היסטוריים או נתונים יבשים. במקום זאת, אני כן רוצה לספר לכם סיפור אחד, אישי מאוד מחיי, שאני חושב שחשוב שתכירו. סיפור שנחרט בי ומלווה אותי כבר שנים רבות.

בית הזיכרון הפרטי באריאל

אני חוזר אחורה בזמן. לפני כ-20 שנה, הייתי קצין צעיר בשירות סדיר בצה"ל. במסגרת השירות, לקחו אותנו לראות את "בית השואה" – בית הזיכרון לשואה בעיר אריאל. לא היה מדובר במוזיאון ממלכתי ענק, אלא במשהו אינטימי ומצמרר הרבה יותר: זה היה פשוט בית פרטי, מבנה של שלוש או ארבע קומות, שהוקם ומתוחזק כולו על ידי שני ניצולי שואה – יעקב ואירנה ודיסלבסקי.

בכל קומה בבית הזה היו פריטים אחרים שהם הצליחו לאסוף בעמל רב, פריטים שקשורים לשואה ומספרים את סיפורו של העם שלנו בשעתו החשוכה ביותר. אנחנו נכנסנו פנימה, ויעקב היה הדובר המרכזי. הוא עמד מולנו, קבוצה של חיילים וקצינים, וסיפר לנו את הסיפור האישי שלו.

המחיר הנפשי של הזיכרון

אני ממש זוכר שכאשר יעקב סיפר את קורותיו, הוא כל הזמן התמלא בדמעות. הוא השתנק, בכה, עצר את שטף הדיבור, ואשתו אירנה הייתה ניגשת אליו בשקט ומביאה לו כוס מים.

עמדתי שם ותהיתי לעצמי: איך בן אדם שעושה את זה כל כך הרבה זמן, שמספר את הסיפורים האלה כל יום, ולפעמים אפילו כמה פעמים ביום לקבוצות שונות – איך הוא עדיין נסער מזה כל כך? איך הוא חווה את התופת הזו בכל פעם מחדש? אפילו קצת תהיתי ביני לבין עצמי למה הוא עושה את זה לעצמו. הרי הכאב הוא בלתי נתפס.

אני זוכר את התשובה שלו, גם אם לא שאלתי אותה בקול רם. הוא אמר שהוא מרגיש חובה מאוד מאוד גדולה להמשיך ולספר. הוא עושה את זה כדי שאנשים ידעו, ובמיוחד – כדי שהעם שלנו ידע.

הפסל של האב והבן: אשליית המקלחות

במהלך הסיור, יעקב סיפר לנו על מיצג אחד ספציפי – פסל של אבא שעוזר לבן שלו להוריד את הנעל, כשהבן נשען עליו בטבעיות של ילד שסומך על אביו.

דרך הפסל הזה, יעקב סיפר לנו עד כמה הנאצים היו מתוחכמים ואכזריים. הוא תיאר כיצד הם גרמו ליהודים להאמין שכאשר הם נכנסים לאותן "מקלחות", הם לא נכנסים למקלחות גזים שמהן לא יצאו לעולם, אלא שהם תכף יוצאים החוצה בחזרה לחיים.

איך הם עשו את זה? על ידי יצירת אשליה של סדר והמשכיות. הם אמרו ליהודים: "תקשרו את השרוכים של הנעליים אחד לשני, ותתלו אותם על הווים מעל. לכל וו יש מספר. תזכרו את המספר שלכם כדי שתדעו איפה החפצים שלכם כשתצאו, כי יש פה הרבה מאוד אנשים וחשוב לשמור על הסדר".

וכך, בתוך התופת, אבא עוזר לבן שלו להוריד את הנעליים ולקשור את השרוכים, מתוך אמונה שלמה שתכף הם יתלבשו שוב. זוהי התגלמות הרוע – לקחת את האינסטינקט ההורי הבסיסי ביותר של הגנה ודאגה לילד, ולהשתמש בו כדי להוביל אותם בשקט אל מותם.

אבא, בן, וזיכרון שלא מרפה

אני זוכר את עצמי עומד מול הפסל הזה. אז הייתי קצין צעיר. היום, כשאני אבא בעצמי, הזיכרון הזה מרגש ומציף אותי עוד יותר. המחשבה על אבא שמרגיע את הבן שלו רגע לפני הסוף הבלתי נתפס, קורעת את הלב.

הייתי כל כך שקוע במחשבות וקפוא במקומי, שאני זוכר שחבר שלי נגע לי בכתף ואמר לי: "אריאל, מה אתה תקוע מול הפסל הזה? כולם כבר ירדו לקומה אחרת ורק אתה פה".

שורה תחתונה

לקראת כתיבת הדברים האלה, הלכתי וחיפשתי תמונה של הפסל ההוא. זה לא היה פשוט, אבל הצלחתי לאתר אותה. המוזיאון הזה, בית הזיכרון באריאל, כבר נסגר. לצערי, יעקב ודיסלבסקי כבר הלך לעולמו. אירנה, ככל הידוע לי, עדיין בחיים והיא כבת 90.

הבית הפיזי אולי נסגר, אבל החובה שלנו נותרה בעינה. אני רוצה לסיים ולהגיד לכם, במילותיו של יעקב ודיסלבסקי: כמה חשוב שנזכור. שנזכור ולא נשכח, ונזכיר כמובן גם לדורות הבאים את מה שעשו לעמנו בשואה. זו החובה שלנו כלפיהם, וכלפי עצמנו.