האם התנ״ך שייך רק לחרדים? על זהות, מורשת ומדינה יהודית

אתמול העליתי סרטון שבו הצעתי רעיון פשוט אך סמלי: לקרוא לשדה התעופה החדש שמתוכנן להיבנות בנגב בשם התנ״כי של האזור – ציקלג. למי שלא מכיר, ציקלג היא עיר מקראית בנגב, המוכרת בעיקר מהתקופה שבה דוד המלך שהה בה לפני שהומלך על יהודה. לקרוא לשדה תעופה מודרני על שם עיר מקראית זה לא אקט דתי, זה אקט לאומי-היסטורי. זה להגיד: חזרנו הביתה, לאדמה שבה הלכו אבותינו. בעיניי, יש משהו יפהפה בחיבור הזה שבין קדמה טכנולוגית, תעופה ופיתוח הנגב, לבין השורשים העמוקים ביותר שלנו בארץ הזו.

אבל לא עבר זמן רב מאז שהסרטון עלה, וקיבלתי תגובה מעניינת מאוד שגרמה לי לעצור ולחשוב. התגובה אמרה בערך כך: "העם גם ככה מפולג עכשיו, ויש הרבה כעס ומרמור על החרדים. לכן, לקרוא לשדה התעופה בשם תנ״כי עשוי להיות בעייתי, פשוט בגלל האסוציאציה של השם התנ״כי עם החרדים."

איך הפך התנ״ך מנחלת הכלל לנחלת מגזר אחד?

קראתי את התגובה הזו, נעצבתי, וחשבתי לעצמי: באיזה שלב בהיסטוריה שלנו איכשהו התבלבלנו בדרך? איך יצרנו אסוציאציה כמעט בלעדית בין היהדות – אותה יהדות שורשית, היסטורית, זו שלשמה בכלל הוקמה מדינת היהודים – לבין דת במובן המגזרי והצר שלה? ובאופן ספציפי, איך הפכנו את המילה "יהדות" או "תנ״ך" למילה נרדפת ל"חרדים"?

הציבור החרדי מייצג פן אחד מתוך הרבה מאוד פנים שיש ליהדות. אני לא רוצה להשתמש במילה "קיצוני", כי זה לאו דווקא עניין של קיצוניות, אלא פשוט זרם אחד, פרשנות אחת ואורח חיים אחד מתוך פסיפס רחב. אבל איך הגענו למצב שבו האסוציאציה המיידית של ישראלי חילוני ממוצע עם יהדות, וספציפית עם התנ״ך, היא "חרדים שווה תנ״ך"?

אנחנו מפספסים כאן משהו ענק. התנ״ך הוא הספר של כולנו. הוא מלווה את העם שלנו לאורך כל כך הרבה אלפי שנים. הוא תעודת הזהות שלנו, הטאבו שלנו על הארץ הזו, והבסיס התרבותי שלשמו התכנסנו כאן. התנועה הציונית החילונית בראשיתה שאבה את כל השראתה מהתנ״ך. איך יכול להיות שהיום, השייכות של ספר הספרים – לפחות אצל חלק מהאנשים ברמה האסוציאטיבית – נרשמה בטאבו על שם מגזר אחד בלבד?

"עבדכם הנאמן": דרישת שלום משנת תש"ח

כשאני מסתכל על כל האנשים שחרפו את נפשם לאורך אלפי שנים למען היהדות ולמען עם ישראל, זה מעורר בי את השאלה הבסיסית ביותר: מהי בכלל היהדות הזו שעליה אנחנו מדברים?

כדי לנסות לענות על זה, שיתפתי בסרטון סיפור על בחור צעיר ומקסים שנפל במלחמת העצמאות, כשהוא בן 25 בלבד. תחשבו על המציאות של שנת תש"ח. היינו עם שקם מאפר השואה, מותקף מכל עבר, נלחם על עצם קיומו. הלוחמים הצעירים האלה ידעו שהם כותבים את ההיסטוריה בגופם. ובתוך כל התופת הזו, מה החזיק אותם? מה נתן להם את הכוח להסתער?

מה שמעניין ומרגש במיוחד בסיפור שלו, הוא מכתב קצר שהוא השאיר להוריו. מסמך היסטורי קטן שמקפל בתוכו עולם שלם של ערכים. במכתב הוא כותב במילים ברורות ומרגשות שאין כבוד גדול יותר, אחרי 1,800 שנות גלות, מאשר לבוא ולהילחם, לשחרר את הר ציון, ולאחד את העיר העתיקה עם יהודיה. הוא מוסיף שהכבוד העצום הזה נפל בידי חבריו, ובידיו שלו – "עבדכם הנאמן".

תקראו את המילים האלה. תראו את התפיסה, תראו את השפה העשירה, תראו את עומק ההבנה ההיסטורית של בחור צעיר שנפל למען הקמת המדינה. הוא לא דיבר במונחים של פוליטיקה עכשווית.

דמוקרטיה או מדינה יהודית? על מה באמת נלחמנו

לא היה כתוב באותו מכתב שהוא נלחם "למען הדמוקרטיה של מדינת ישראל שתקום". שלא תבינו לא נכון, הדמוקרטיה היא ערך חשוב וקריטי, אבל היא שיטת ממשל. היא לא הסיבה שבגללה אנחנו כאן ולא באוגנדה. הסיבה שאנחנו כאן היא היהדות, הגלות, המורשת, והכמיהה להר ציון.

הדברים של אותו לוחם צעיר מציבים מולנו מראה. הם גורמים לנו לשאול: על מה נפלו כל אותם אנשים במלחמת העצמאות ובמערכות ישראל? על מה אנחנו נלחמים היום, ברגעים אלו ממש? התשובה שלו, ושל רבים מבני דורו, הייתה ברורה – על מדינה יהודית.

וזה ממש מעורר את השאלה שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו היום, כחברה: מה זו מדינה יהודית בעיניכם? מה זו אותה יהדות שעליה חלמו דורות שלמים בגולה? ומה המקום של התנ״ך בתוך כל זה?

הפחד מ"הדתה" וצל מדינת ההלכה

למה כל כך הרבה מאיתנו חוששים, מתרחקים ומפחדים מהתנ״ך הזה? איך קרה שספר שפעם נלמד בהתלהבות על ידי חילונים גמורים מתוך תחושת שייכות לאומית עמוקה, הפך למשהו שמרתיע חלקים נרחבים בעם?

אני מבין שיש פחד. יש חשש אמיתי בקרב חלקים בציבור ממה שמכונה "הדתה" או כפייה דתית. מישהי אפילו כתבה לי לא מזמן בתגובה לסרטון אחר, שאנחנו נמצאים בדרך הבטוחה להפוך למדינת הלכה, ממש כמו איראן.

אני קורא את התגובות האלה, ואני באמת רוצה להבין את העומק שלהן. מעניין אותי מאוד לשמוע את הקולות האלה. אני אשמח לשמוע במיוחד מאותם אנשים שמפחדים מהדתה, שחוששים שהחיבור למקורות, לשמות תנ״כיים או למורשת, יוביל בהכרח לכפייה דתית או לשינוי צביון החיים שלהם.

הפחד הזה גורם לנו לנתק את עצמנו מנכסי צאן ברזל של התרבות שלנו. אם אנחנו מוותרים על התנ״ך כי הוא כביכול "של החרדים", אנחנו בעצם מרוקנים את המושג "מדינה יהודית" מהתוכן ההיסטורי שלו, ונשארים רק עם מסגרת טכנית. האם החיבור לשורשים שלנו חייב לבוא על חשבון החופש שלנו? האם היכרות עם התנ״ך הופכת אותנו לפחות מודרניים? בעיניי, ההפך הוא הנכון. עם שלא יודע מאין הוא בא, יתקשה מאוד לדעת לאן הוא הולך.

אני מזמין אתכם לשיח פתוח, כנה ומכבד. בואו נדבר על זה. ספרו לי מה אתם חושבים – מהי היהדות בשבילכם?

שורה תחתונה: התנ״ך והיהדות אינם רכושו הבלעדי של מגזר כזה או אחר. הם השורשים העמוקים של כולנו, הסיבה שאנחנו כאן, והמורשת שעליה חלמו ולחמו מקימי המדינה. הגיע הזמן שנפסיק לפחד מהזהות של עצמנו, ננתק את האסוציאציה השגויה, ונחזיר את התנ״ך להיות מה שהוא תמיד היה – הספר של כל עם ישראל.