מפנטום האופרה לדוד המלך: למה אנחנו שופטים לפי מראה עיניים?

אנחנו, בני האדם, נוטים לעיתים קרובות לשפוט דברים על פי מראה עיניים. בעידן הרשתות החברתיות, התופעה הזו רווחת מתמיד – העיניים שלנו מתעתעות בנו וגורמות לנו לקבל החלטות רק על סמך מה שאנחנו רואים, מבלי באמת להבין את הדברים לעומקם. אבל האם שאלתם את עצמכם פעם למה זה קורה, ואיך אפשר ללמוד להקשיב לאינטואיציה הפנימית שלנו?

ממתנ"ס באשדוד לברודווי: הקסם של פנטום האופרה

אני רוצה לשתף אתכם בסוד קטן עליי, משהו שלא הרבה אנשים יודעים. כשהייתי בן 16, עליתי בפעם הראשונה בחיי על מטוס וטסתי לחו"ל. ההורים שלי לקחו אותי לטיול בארצות הברית, ודודה שלי זכרונה לברכה, שהתגוררה בברוקלין, לקחה אותנו למופע בברודווי – "פנטום האופרה".

כדי שתבינו את הסיטואציה: עד לאותו הגיל, המופע הכי מרשים שאריאל הנער ראה היה של הקוסמים צ'יקו ודיקו במתנ"ס השכונתי באשדוד, או אולי הופעה של דפנה דקל עם נעלי ספורט. זה היה פחות או יותר ההיילייט. ומשם – למצוא את עצמי באולם המפואר של פנטום האופרה בברודווי.

יש שם רגע שבו נברשת ענקית, אולי בגודל של מכונית קטנה, נופלת על הקהל, נעצרת סנטימטרים ספורים מעל הראשים ואז מתרסקת על הבמה. ישבתי שם מסונוור, באורות, בקושי מעכל את היקף האירוע, ויצאתי נפעם לחלוטין. התחננתי להוריי שיקנו לי את הדיסקים כדי שאוכל להמשיך לשמוע את המוזיקה בבית. הקשבתי להם שוב ושוב עד שלמדתי את כל השירים בעל פה. אפילו חלמתי שיום אחד, כשאמצא את בת הזוג שלי ונתחתן, היא תדע את כל המילים ונוכל לשיר יחד.

האלגוריה של המסכה: יופי פנימי מול חיצוניות מרתיעה

למי שלא מכיר, הסיפור של פנטום האופרה סובב סביב זמר מחונן עם יכולות מדהימות, אך בעל עיוות בפניו שמאלץ אותו לעטות מסכת חצי-פנים – הדימוי המוכר ביותר של המחזמר. הוא מתאהב בזמרת אופרה צעירה בשם כריסטין, והופך לסוג של מנטור שלה בצללים. הוא מלמד אותה לשיר, והיא מצידה מתאהבת קצת בקול שלו.

אבל כריסטין באמת מאוהבת בבחור אחר. הפנטום, שלא עומד בכך, חוטף אותה. ברגע דרמטי אחד, היא מסירה ממנו את המסכה, נבהלת ונגעלת מהפנים שלו. הוא ידע שזה מה שיקרה. האירוניה היא שהסיפור מתחיל בכך שהוא מסתיר את החיצוניות שלו – היא קודם כל מתאהבת בקול שלו, בכישרון שלו, במי שהוא מבפנים. אבל כשהיא נחשפת למראה החיצוני, היא לא מצליחה לשלוט בדחף הרתיעה שלה.

המחזמר הזה (שהייתי בו מאז עוד כשבע פעמים במהלך חיי) ממחיש בצורה מושלמת את הקונספט של שפיטה לפי מראה עיניים. אבל זה ממש לא הסיפור הראשון בהיסטוריה שמתעסק בנושא הזה.

"כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב"

הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים בקונספט הזה בצורה כל כך עוצמתית מופיעה אצלנו במקרא, בספר שמואל.

בסרטון קודם סיפרתי לכם על שאול המלך, שלא סיים את העבודה כשהצטווה להכות את זכר עמלק. שמואל הנביא נוזף בו וכועס עליו, וכשהוא מתרחק, שאול תופס בכנף מעילו וקורע אותו. שמואל אומר לו שזהו סימן שאלוהים קרע מעליו את הממלכה.

אז מי יהיה המלך הבא? שמואל מקבל מסר מאלוהים ללכת לבית לחם, למשפחתו של ישי, כי אחד מבניו מיועד להיות המלך. אגב, המילה "משיח" משמעותה אדם שנמשח בשמן (וזהו גם המקור למילה "קרייסט" בנצרות – ג'יזוס קרייסט, ישוע המשוח).

ישי מציג בפני שמואל את בניו. הראשון שניגש הוא אליאב, אחיו הבכור של דוד (אותו אליאב שמאוחר יותר, בסיפור גוליית, ינזוף בדוד הצעיר על שהגיע לשדה הקרב). אליאב מתואר כבחור גבוה ויפה תואר. שמואל רואה אותו ומיד מתחיל להרגיש: "הנה, זה המלך הבא!".

אבל אלוהים אומר לו לא, ומוסיף את אחד הפסוקים האהובים עליי ביותר בתנ"ך: "כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם, כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַיהוָה יִרְאֶה לַלֵּבָב".

אלוהים מבהיר לשמואל: אתה שופט לפי המראה החיצוני, אבל זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה הבפנוכו.

שבעה מבניו של ישי עוברים לפני שמואל, ועל כולם הוא אומר לא. כשהוא שואל את ישי אם יש לו בנים נוספים, ישי עונה שיש עוד אחד, הקטן, רועה צאן שנמצא בשדה. שמואל מתעקש לקרוא לו. ואז מגיע דוד – "אַדְמוֹנִי עִם יְפֵה עֵינַיִם", דוד המלך היה ג'ינג'י. שמואל מקבל את ההוראה מאלוהים: קום ומשח אותו, כי זה האחד.

מגיבורי התנ"ך ועד הוליווד: האחד שלא חשבתם עליו

הקונספט הזה, שלפיו דווקא האחרון שנחשוב עליו הוא "האחד" שיציל את המצב, הפך לבסיס להמון סרטים הוליוודיים. יש משהו אצלנו, בני האדם, שאוהב את הרעיון הזה.

קחו למשל את הסרט "מטריקס". ניאו נבחר להיות האחד למרות שהיה אדם מן השורה, עד שמורפיוס מוצא אותו והוא זה שמציל את העולם.

דוגמה בולטת נוספת היא "שר הטבעות". בעולם מלא בגיבורים רבי עוצמה – קוסם אדיר כמו גנדלף, אלפים, בני אדם לוחמים וגמדים חסונים – מי נבחר לשאת את הטבעת המרושעת ולהשמיד אותה? יצור קטן שנקרא הוביט, פרודו בגינס. ההוביטים הם יצורים קטנים ומסורבלים עם כפות רגליים ענקיות, סוג של חצי-גמדים שאוהבים את החיים השקטים בכפר שלהם ואין להם שום תכונות של גיבורים. ודווקא הוא נבחר לעשות את זה.

השורה התחתונה

אני אישית מאמין שבכולנו יש איזשהו חלקיק אלוהי, אינטואיציה, שמאפשרת לנו לשפוט מעבר לעיניים. העיניים הן האינסטינקט שלנו, ולכולנו קרה שראינו משהו שנראה טוב, אבל הרגשנו בפנים שמשהו לא בסדר, או להפך – משהו שלא נראה הכי מתאים, אבל בפנים יש בו משהו טוב וטהור. בפעם הבאה שאתם נתקלים בסיטואציה כזו, תזכרו את פנטום האופרה, את בחירת דוד המלך ואת פרודו בגינס. תנו ללב שלכם להוביל.