השפל החדש: קעקוע מספר האסיר של ק. צטניק מאושוויץ

אני מקווה שהסיפור שאני הולך לשתף אתכם עכשיו יכעיס אתכם. אני מקווה שהוא יקומם אתכם, יעצבן וירגיז אתכם בדיוק כפי שהוא הרגיז אותי. התמונה המרתיחה ביותר שראיתי לאחרונה מציגה בפנינו מציאות עגומה: שפל חדש, שפל מדרגה בלתי נסבל של הפרו-חמאסניקים בעולם.

לא מספיק שהם קוראים למלחמה הצודקת שלנו בעזה "רצח עם", משווים אותה לשואה ומשתמשים במונחים כמו "מחנות ריכוז" כדי לתאר את המתרחש שם. עכשיו, הם דרדרו את הזלזול בזיכרון השואה לתהום חדשה שעליה קשה מאוד לשתוק. כדי להבין את גודל הזעזוע, אנחנו חייבים לחזור אחורה בזמן, אל אחד הרגעים המכוננים ביותר בתולדות מדינת ישראל וזיכרון השואה.

מי היה יחיאל דינור (ק. צטניק)?

לפני שאני מראה לכם את אותו שפל חדש, אני רוצה שתכירו – אם אתם עדיין לא מכירים – את יחיאל דינור. דינור היה סופר וניצול שואה ממחנה ההשמדה אושוויץ, שהיה ידוע בעיקר בשם העט שלו: ק. צטניק.

מאיפה הגיע השם הזה? ק. צטניק הוא למעשה נגזרת של ראשי התיבות בגרמנית KZ (קָא-צֶט), שפירושם מחנה ריכוז (Konzentrationslager). הסופר הזה הקדיש את חייו לתיעוד הזוועות שחווה וראה במו עיניו. הוא כתב יצירות מופת ספרותיות על השואה, ביניהן הספר "סלמנדרה" והספר המוכר "בית בובות". אך מעבר לספריו, דינור התפרסם אולי יותר מכל בזכות העדות ההיסטורית שנתן במשפטו המפורסם של הפושע הנאצי אדולף אייכמן בירושלים.

"הפלנטה האחרת": העדות המטלטלת במשפט אייכמן

משפט אייכמן היה רגע שבו קולה של השואה נשמע בפומבי, דרך גרונם של הניצולים. העדות של דינור הייתה עדות קשה, מטלטלת ובלתי נשכחת. בעדותו, הוא ממש מסביר כיצד אושוויץ לא הייתה סתם עוד מקום בעולם, אלא "פלנטה אחרת" לחלוטין.

זו הייתה עדות מאוד מבולבלת וטעונה רגשית. אפשר היה לראות עד כמה היה לו קשה לחזור אל אותם רגעים. השופטים באולם ממש ניסו להרגיע אותו, לנווט אותו ולבקש ממנו לדבר על העניין שלשמו זומן, אבל ראו שהוא פשוט מתקשה מאוד לתת את העדות. הקושי הנפשי והפיזי היה כה עצום, עד כדי כך שבמהלך העדות הוא נפל, התעלף ואיבד את הכרתו על רצפת בית המשפט.

כדי להבין את העוצמה של הרגע ההוא, הנה המילים המדויקות שאמר דינור באותו מעמד היסטורי, מילים שמהדהדות עד היום:

"אינני רואה את עצמי כסופר, הכותב דברי ספרות. זוהי כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ. אין הזמן שם כפי שהוא כאן על הכדור הארץ. כל שבריר רגע הולך שם על גלגלי זמן אחר. לתושבי הפלנטה הזאת לא היו שמות. השם שלהם היה המספר, ק. צטניק. אני רואה אותם, הם מסתכלים בי..."

מיד לאחר המילים הללו, נשמעים קולותיהם של הנוכחים באולם המנסים לעצור את ההתמוטטות: "לא, מר דינור... כן, חנוך... רגע, חנוך, תשמע עכשיו לי... שקט, שקט. תשבו במקומכם, בבקשה."

זילות הזיכרון: קעקוע מספר האסיר על מפת עזה

ועכשיו, אחרי שהבנו מי היה האיש, מה הוא עבר, ואיזה מטען היסטורי ורגשי עצום נושא השם שלו והמספר שלו – אני רוצה שתבינו מה קרה היום.

תמונה שהופצה ברשתות מציגה פעיל פרו-חמאס שהחליט לעשות מעשה מזעזע. מה שרואים בתמונה זה בעצם קעקוע על זרועו של אותו פעיל. הקעקוע מציג את מפת רצועת עזה, ובתוכה מקועקע מספר: 135633.

המספר הזה אינו מקרי. זהו בדיוק מספר האסיר של יחיאל דינור מאושוויץ. אותו פרו-חמאסניק הרשה לעצמו לקחת את מספר האסיר של ניצול שואה שעבר את התופת הנוראה מכל, שהתעלף על דוכן העדים מרוב כאב, ולקעקע אותו על זרועו בתוך מפת עזה, כדי לייצר הקבלה מעוותת, חולנית וחסרת כל בסיס בין השמדת היהודים בשואה לבין המלחמה של ישראל בחמאס.

שורה תחתונה

השימוש במספר האסיר של ק. צטניק הוא לא רק פרובוקציה זולה; הוא ניסיון מחושב למחוק את הייחודיות של השואה, להפוך את הקורבנות לתוקפים, ולרמוס את הזיכרון של מי שאיבדו את שמותיהם והפכו למספרים ב"פלנטה האחרת".

הזעם שאנחנו מרגישים מול התמונות האלה הוא מוצדק. הוא חייב להניע אותנו להמשיך לספר את האמת, להגן על ההיסטוריה שלנו, ולעולם לא לאפשר לאף אחד – בטח לא לתומכי טרור – לגנוב את הזיכרון שלנו ולעוות אותו לצרכיהם האפלים. מכעיס גם אתכם? שתפו את הסיפור הזה, כדי שכולם ידעו מי היה יחיאל דינור, ומה מנסים לעשות לזכרו.