קינת דוד: סוד החברות, הטרגדיה בגלבוע והשיעור לעם ישראל

שלום לכולם, כאן אריאל אורבוך. הבטחתי לכם לא מזמן שנדבר על קינת דוד, אבל אני חייב לומר לכם – להיכנס ישר למילים של הקינה זה פשוט לעשות לה עוול. זה בדיוק כמו לראות סצנת מוות של גיבור בסרט, מבלי שראיתם את כל הסרט מההתחלה. חייבים את החיבור הרגשי וההיסטורי. אי אפשר לסכם את כל מערכת היחסים המורכבת של דוד, יונתן ושאול במאמר אחד, אבל אני כן רוצה לקחת אתכם לסצנה אחת ספציפית. אחד המפגשים האחרונים בין דוד ליונתן, מפגש שייתן לכם את הרקע המדויק להבנת העוצמה של קינת דוד המדהימה.

המבחן הגורלי של דוד ויונתן

דוד ויונתן נפגשים. דוד כבר יודע ששאול המלך רודף אחריו ומנסה להרוג אותו. אגב, היו לדוד הזדמנויות להרוג את שאול והוא בחר שלא לעשות זאת, אבל על כך נדבר בסרטון אחר. באותו מפגש, דוד שואל את יונתן בכאב: "למה אבא שלך רודף אותי? מה עשיתי לו?". יונתן, שאולי קצת מדחיק, עונה לו: "אל תיקח אותו ברצינות, הוא לא באמת רוצה להרוג אותך. אולי נחתה עליו רוח רעה או שהוא קצת התפלפ".

כדי לברר את האמת, הם רוקמים תוכנית. שאול עורך חגיגות הנמשכות מספר ימים. דוד מציע שייעדר מהחגיגות. אם שאול לא יתייחס, סימן שדוד בטוח. אך אם שאול יחפש אותו ויזעם על היעדרותו, זהו אות לכך שכוונותיו רעות. יונתן, בנאמנות אדירה שמאפיינת אותו לאורך כל הדרך, מסכים.

הם קובעים סימן מוסכם: דוד יסתתר בשדה. יונתן יירה חצים לכיוון המסתור וישלח את הנער שלו לאסוף אותם. אם יונתן יצעק לנער "החצים ממך והלאה" – זהו קוד שדוד נמצא בסכנת חיים ועליו לברוח. חשוב לציין כאן פרט היסטורי מדהים: שבט בנימין, ממנו באו שאול ויונתן, היה מפורסם בקשתים המצטיינים שלו. בספר דברי הימים מתואר שהם ידעו לירות חצים בשתי הידיים באותה רמת דיוק. לכן השימוש בחצים כאן אינו מקרי.

הפרידה הכואבת

החגיגה מתחילה. ביום הראשון שאול מחליק את היעדרותו של דוד, אך ביום השני הוא דורש לדעת היכן "בן ישי". כשיונתן עונה שדוד הלך למשפחתו בבית לחם, שאול מתפרץ. הוא מטיח ביונתן שאם דוד יישאר בחיים, שושלת המלוכה של יונתן תיגדע. יונתן מבין מיד. הוא אפילו לא מסיים את הארוחה, יוצא לשדה ויורה את החצים. הוא צועק לנער: "החצים ממך והלאה".

אבל אז קורה משהו שובר לב. יונתן, שכנראה חושש או מרגיש שזהו אחד המפגשים האחרונים שלהם, לא מסוגל לתת לדוד פשוט לברוח. הוא שולח את הנער חזרה לעיר, וניגש אל דוד. הם מתחבקים, נושקים זה לזה ובוכים. הם ידעו והרגישו שזו פרידה. הסיפור הזה, המופיע בפרק כ' בשמואל א', ממחיש את עוצמת הכאב שדוד יחווה בהמשך.

הטרגדיה בהר גלבוע

הזמן עובר, ואנחנו מגיעים לקרב הגורלי בגלבוע. שאול, בניו וצבא ישראל נלחמים בפלישתים. הפלישתים מגיעים מערי השפלה (אשדוד, אשקלון, קריית גת, עזה), אך הקרב נערך בהר הגלבוע הגבוה. בשלב מסוים, שאול מבין שהמערכה אבודה והפלישתים סוגרים עליו.

הפחד של שאול ממה שיעשו לו הפלישתים אם יתפסו אותו חי היה עצום. כדי להבין את האימה הזו, מספיק להיזכר במה שחווינו אנחנו בשבעה באוקטובר. שאול פונה לנער עמלקי שנמצא באזור ומתחנן: "תהרוג אותי, כדי שלא יתפסו אותי חי". הנער מציית, לוקח את כתר המלך וממהר לדוד, בטוח שיקבל פרס על הריגת אויבו המושבע של דוד.

אבל תגובתו של דוד מפתיעה את הנער לחלוטין. דוד מזועזע עד עמקי נשמתו. "איך העזת לשלוח יד במשיח ה'?" הוא זועק, ומורה על הוצאתו להורג של הנער. דוד עצמו לא העז לפגוע בשאול, למרות שנרדף עד מוות, והוא לא מוכן לקבל פגיעה כזו במלך ישראל.

קינת דוד: חורבן לאומי ואסטרטגי

כאן מתחילה קינת דוד (שמואל ב', פרק א'). הקינה נפתחת במילים: "ללמד בני יהודה קשת". דוד מזהה מיד את המשבר האסטרטגי. שבט בנימין, הקשתים המהוללים, ספג מכה אנושה. כעת, על שבט יהודה ללמוד את אומנות הקשת. לכל שבט בעם ישראל היו את החוזקות והחולשות שלו. גם היום, יש לנו שבטים ומגזרים בעם. כל אחד מביא את החבילה שלו, ויחד אנחנו משלימים זה את זה. אסור לנו לתת לשנאה ולפילוג להרוס אותנו – אנחנו משפחה אחת.

דוד ממשיך: "הצבי ישראל על במותיך חלל, איך נפלו גיבורים". "הצבי" מסמל יופי ואלגנטיות, ארץ ישראל היפה, ומיטב בניה שנפלו על הבמות – על הרי הגלבוע הגבוהים מול פלישתי השפלה. דוד מתחנן שלא יספרו זאת בערי הפלישתים, פן תשמחנה בנות פלישתים.

הוא מטיל קללה על הר גלבוע: "הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם". מעניין לראות שגם מבחינה גיאולוגית, האדמה בגלבוע יבשה וסלעית יותר מהרים סמוכים. דוד מקונן על מגן שאול ש"בלי משיח בשמן" – מגן העור שאפילו לא הספיקו למשוח בשמן כדי להחליק את חצי האויב.

אהבה שאינה תלויה בדבר

דוד לא שוכח להספיד את שאול בכבוד מלא. "בנות ישראל אל שאול בכינה" – הוא מזכיר לעם ששאול דאג להם, נלחם עבורם והביא להם שלל, גם אם ברמה האישית רדף את דוד.

ואז הוא עובר ליונתן: "צר לי עליך אחי יונתן, נעמת לי מאוד, נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים". יש כאן אהבת אחים לקרב, חברות עמוקה בין גברים, ברית של אמת שאין כמותה. בעוד שאול אמר ליונתן שאם דוד יחיה הוא לא יהיה מלך, יונתן בחר באהבתו לדוד על פני כס המלוכה. הוא אמר לדוד: "אתה תהיה המלך ואני אהיה המשנה שלך". זוהי העוצמה של החברות ביניהם.

השורה התחתונה

קינת דוד היא הרבה יותר משיר אבל. היא מסמך היסטורי ורגשי שמלמד אותנו על כבוד לאויב פוליטי, על השלמה ואחדות בעם ישראל, ועל חברות אמת שחוצה אינטרסים ומעמדות. "איך נפלו גיבורים ויאבדו כלי מלחמה".

אני מקווה שאהבתם את הצלילה הזו לעומק קינת דוד. אתם מוזמנים לכתוב לי מה אתם חושבים, כל תוספת תתקבל בברכה. נשתמע, ושבוע טוב!