גבורה, סבל ותולעים: ימיהם האחרונים של מלכים בהיסטוריה

שלום חברים. היום אני קצת מתנצל מראש על הסיפורים שאני הולך לשזור לכם כאן, כי המכנה המשותף בין כולם הוא מוות. ולא סתם מוות, אלא מוות קשה, מייסר ולא פשוט של מלכים גדולים. בואו נצא למסע היסטורי קצר אל ימיהם האחרונים של כמה מהשליטים המוכרים ביותר.

ריצ'רד לב הארי: החץ, הנמק והמחילה

אי אפשר לדבר על מסעות הצלב בארצנו מבלי להזכיר את ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה – המוכר לכולנו כריצ'רד לב הארי. הוא נלחם נגד צלאח א-דין, ובאחד הקרבות המפורסמים, קרב ארסוף, הוא גם הצליח לנצח אותו.

אבל סופו של ריצ'רד הגיע דווקא הרחק מכאן. אחרי שחזר לאנגליה ממסעות הצלב, הוא יצא למסע כיבושים בצרפת. במהלך ניסיון לכבוש טירה מסוימת, אחד הנערים שעמדו על חומות הטירה ירה חץ שפגע בריצ'רד, כנראה באזור הכתף או קרוב לצוואר. הפצע הזה הזדהם, התפתח שם נמק, ומתוארים ייסורים נוראים שעברו על המלך.

אבל יש כאן פרט מדהים שחשוב לזכור: ממש לקראת מותו, ריצ'רד ביקש לסלוח לאותו נער שירה בו. תחשבו על הגדולה הזו – הוא גסס בייסורים, ובכל זאת הורה לא להרוג את הנער. למרבה הצער, מה שקרה בפועל הוא שאחרי שריצ'רד מת, האנשים שלו הפרו את בקשתו והרגו את הנער בכל זאת.

המלך אחאב: חץ אקראי וגבורה בשדה הקרב

הסיפור של מלך שחוטף חץ ועדיין מנסה לשרוד מזכיר לי מיד מלך אחר, מההיסטוריה שלנו – המלך אחאב.

אחאב, מלך ישראל, נחשב למלך רע. הוא עסק בעבודת אלילים יחד עם אשתו איזבל, ואליהו הנביא ניסה להסביר לו בקול תרועה רמה על הנזק האדיר שהוא גורם. ובכל זאת, אחאב יצא להשתתף בקרב ברמות גלעד.

במהלך הקרב, הוא חטף חץ. מה שיפה בתיאור התנ"כי הוא שלא מדובר בצלף שניסה להתנקש בו במכוון. הכתוב מציין שאדם פשוט משך בקשת "לתומו" – ירה חץ באקראי אל עבר מטר החצים – והחץ הזה פגע במלך.

אבל כאן מתגלה מעשה הגבורה של אחאב: למרות הפציעה הקשה, הוא לא יצא משדה הקרב. בדומה לריצ'רד לב הארי, הוא ניסה להפגין חוסן. הוא נשאר עומד במרכבתו כדי לא לשבור את רוח הלוחמים שלו, במעשה הירואי של ממש ברגעיו האחרונים. בסופו של דבר הוא מת מפצעיו, והכלבים ליקקו את דמו – בדיוק כפי שניבא לו אחד הנביאים לפני כן.

יהורם: המלך שאיש לא התגעגע אליו

באותו קרב ברמות גלעד השתתף גם מלך יהודה, יהושפט, שנחשב למלך צדיק וטוב (למעט החבירה שלו לאחאב הסורר). ליהושפט היה בן בשם יהורם.

יהורם בחר ללכת בדרכו של אחאב. בספר דברי הימים ב' מתואר שהוא הקים במות לעבודת אלילים, ולמרות שאליהו הנביא שלח לו מכתב אזהרה חמור, הוא המשיך בשלו. העונש שלו מתואר במקרא בפירוט גרפי ורפואי נדיר מאוד:

הוא לקה במחלת מעיים חשוכת מרפא שגרמה לו לסבל נורא במשך שנתיים שלמות ("לימים ימיים"). בסופו של דבר, המחלה החמירה עד כדי יציאת המעיים מגופו, והוא מת בתחלואים רעים.

הפסוק המצמרר ביותר לגביו אומר: "וילך בלא חמדה". מה זה אומר? שאף אחד לא הצטער על כך שהוא מת. הוא נקבר בעיר דוד, אבל אפילו לא זכה להיקבר בקברות המלכים. תחשבו איזה דבר נורא ועצוב זה לסיים כך את החיים.

הורדוס: תולעים, כאבים ותוכנית אכזרית במיוחד

ואם כבר מדברים על מחלות קשות וסבל נורא לקראת הסוף, אני חייב לקיים הבטחה מסרטון קודם ולדבר על מותו של הורדוס.

מותו מתואר בפירוט מצמרר בספרו של יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס), "תולדות מלחמת היהודים ברומאים". כמה שאני לא אתאר את זה במילים שלי, זה לא יהיה חזק כמו הטקסט עצמו. תקשיבו לזה:

"עתה פשטה מחלה בכל גופו של הורדוס ותקפה אותו במכאובים למיניהם. חום גופו עלה... הגירוד בעורו נעשה קשה מנשוא, הוכו בו כאבים תכופים במעיו, רגליו היו נפוחות כמו אצל חולי הידרופסיה (בצקת). דלקת תקפה את בטנו, ובמבושיו אחז הרקבון והוליד תולעים... יתר על כן, הנשימה קשתה עליו במיוחד בשכיבה ועוויתות לפתו את כל איבריו."

הורדוס היה מלך שנחשב נורא ואכזר בעיני היהודים, למרות מפעלות הבנייה האדירים שלו כמו שיפוץ בית המקדש השני. בעודו נאבק בייסוריו, הוא ניסה למצוא מרפא, אפילו נסע לרחוץ במימי ים המלח, אך ללא הועיל.

כשהבין שסופו קרב ושב ליריחו, הוא הגה תוכנית פסיכופתית לחלוטין. הוא ידע היטב שיום מותו יהיה יום חג ליהודים, והוא לא היה מוכן להשלים עם זה. מה הוא עשה? הוא ציווה לכנס את כל האליטה של ארץ יהודה – הכהנים, החשמונאים והמנהיגים מכל הכפרים – וכלא אותם במקום שנקרא ההיפודרום (מקום מרוצי הסוסים, ששרידיו נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות ביריחו).

אז קרא הורדוס לאחותו שלומית ואמר לה: "יודע אני כי יום מותי יהיה יום חג ליהודים. צוו על החיילים לכתר את האנשים הכלואים בהיפודרום ולהמיתם מיד עם צאת נשמתי. וכך יבכו אותי, גם אם בעל כורחם, ארץ יהודה כולה, כל בית ובית".

תחשבו על הניגוד המטורף הזה: ריצ'רד לב הארי גסס וביקש לסלוח לנער שירה בו. הורדוס גסס וביקש לטבוח במנהיגי העם שלו, רק כדי להבטיח שכולם יבכו כשהוא ימות.

לשמחתנו, אחותו שלומית (אותה אחת שבעבר שיקרה לו וגרמה לו לרצוח את אשתו מרים) לא קיימה את הפקודה. לאחר מותו היא שחררה את הכלואים, ויום מותו של הורדוס אכן נחגג כיום שמחה בעיני היהודים.

שורה תחתונה

ההיסטוריה מלאה במלכים גדולים שסיימו את חייהם בייסורים קשים, בין אם מפציעות קרב או ממחלות איומות. אבל מה שבאמת מעצב את הזיכרון ההיסטורי שלהם הוא לא רק איך הם מתו – אלא מי הם היו ברגעים האחרונים שלהם. בין הסליחה של ריצ'רד לב הארי, הגבורה העיקשת של אחאב, והאכזריות הבלתי נתפסת של הורדוס – אנחנו לומדים שגם על ערש דווי, האופי האמיתי של האדם תמיד נחשף.

צר לי אם זה היה זוועתי משהו, אבל אני מקווה שזה היה לכם מעניין. ספרו לי בתגובות מה חשבתם, ואם תרצו עוד סיפורים היסטוריים כאלה!