מערת המכפלה, אייל ברקוביץ' והעתיד שלנו: למה אסור לנו להתנתק מהעבר?

לאחרונה התנהל בתקשורת שיח ער סביב התבטאות של אייל ברקוביץ' בנוגע למערת המכפלה. במהלך שידור, ברקוביץ' הודה שהוא לא ידע איפה המערה נמצאת, והתלבט בין שכם לחברון. התגובה הציבורית לא איחרה לבוא – הרבה מאוד אנשים התרעמו. הם שאלו: איך יכול להיות שפרט כל כך בסיסי חסר לו? הרי מדובר באדם שנמצא כל הזמן בפריים טיים של הטלוויזיה, ואם הוא לא יודע, למה אנחנו יכולים לצפות מהנוער שלנו?

אבל בניגוד להרבה אנשים אחרים, אני רוצה דווקא לפתוח ולהגיד מילה לזכותו של ברקוביץ'. אחר כך, נגיע גם למילה לחובתו, לנקודה שבה באמת צריכה להידלק לנו נורה אדומה. אבל קודם כל, בואו נדבר על הזכות.

זה בסדר גמור לא לדעת

אני רוצה להגיד לכם שבעיניי, זה בסדר שהוא לא ידע. אולי זה חבל, אולי זה עצוב, ואולי זה מעיד על חורים מסוימים בחינוך או בהשכלה שהוא קיבל – אבל זה בסדר. למה? כי זה אנושי לא לדעת. בואו נהיה כנים עם עצמנו, חברים: אנחנו לא יודעים את הכל. לכולנו יש חורים בסיסיים בהשכלה בתחומים כאלה ואחרים, וזה טבעי לחלוטין. לא צריך לצלוב בן אדם רק בגלל שהוא לא ידע עובדה גיאוגרפית או היסטורית, בסיסית ככל שתהיה.

אגב, אתן לכם פרט שולי, אולי לא קשור ישירות אבל בהחלט מעניין: אם תקראו את הברית החדשה, בספר שנקרא "מעשי השליחים", כתוב שם שמערת המכפלה נמצאת בשכם! כלומר, ברמה ההיסטורית-טקסטואלית, הטעות שלו אפילו מגובה בטקסט עתיק. אם הוא היה נוצרי, יכול מאוד להיות שהוא היה חושב שמערת המכפלה נמצאת בשכם בגלל הטעות הזו שמופיעה בברית החדשה. אז באמת, על עצם חוסר הידע – אני סולח.

כאן חשדתי: כשהעבר מפסיק לעניין אותנו

אבל אז הגיע ההמשך של אותו שידור ב-103FM. הסבירו לברקוביץ' שאברהם אבינו קנה את המערה בחברון, והתגובה שלו הייתה: "לא מעניין אותי מה קרה לפני 5,000 שנה. אותי מעניין רק העתיד של הילדים שלי".

כאן חשדתי. כאן נמצאת הבעיה האמיתית.

הבעיה היא לא חוסר ידע מסוים, כי כאמור, זה קיים אצל כולנו ואין סיבה לשפוט אנשים כל כך בחומרה על כך. מה שבאמת לא בסדר, מה שצריך להדאיג אותנו, זה להגיד "זה לא מעניין אותי". אדם שאומר שזה לא מעניין אותו, הוא אדם שגם לא רוצה ללמוד. וכאן הבעיה מתחילה להיות משמעותית, במיוחד כשמדובר בדמות ציבורית שהרבה אנשים צופים בה, נחשפים אליה, ואולי אפילו שואבים ממנה השראה או דוגמה.

אם התפיסה שלנו היא שהעבר לא רלוונטי, מתעוררת שאלה קיומית נוקבת: מה אנחנו עושים פה? אנשים שאין להם שום חיבור למקום הזה, פרט לעובדה המקרית שהם נולדו בו, ימצאו את עצמם במוקדם או במאוחר בדילמה קשה מאוד. הם יגידו לעצמם: למה לכל הרוחות אני צריך לחיות במדינה שיוקר המחיה בה כל כך משמעותי? למה אני צריך להישאר במקום שבו הסכנות הביטחוניות כל כך מוחשיות?

בדיוק אתמול ניהלתי שיחה על זה עם חבר. הוא שאל אותי בכנות: "תגיד, למה באמת אנחנו פה? למה לא אוגנדה?". התחלתי בהרצאה שלמה על העובדה הפשוטה שגם באוגנדה היו רודפים אותנו. ראינו היטב בהיסטוריה מה קרה כשלא הייתה לנו מדינה. מי שלא יודע למה אנחנו פה ולא מכיר את הסיפור העמוק שלנו, לעולם לא יבין למה כדאי וחשוב להמשיך להיות פה, גם כשקשה ומאתגר.

הטאבו הראשון: למה אברהם התעקש לשלם?

כדי להבין את החיבור הזה, בואו נחזור לאותו סיפור מלפני אלפי שנים, הסיפור שברקוביץ' אמר שלא מעניין אותו. אנחנו רואים בתורה את אברהם אבינו מגיע לאפרון החיתי כדי לבקש מקום לקבור את שרה אשתו. אפרון, בנדיבות מזרחית טיפוסית, מציע לו את השדה והמערה במתנה. אבל אברהם מסרב בתוקף. הוא אומר: לא, לא, לא. אני משלם.

התורה מפרטת בצורה יוצאת דופן שאברהם שילם 400 שקל כסף, שהיו עדים למעמד, ושהקניין עבר באופן רשמי. הפרק מסתיים בהדגשה ברורה שהנכס עבר לוודאות לידיו של אברהם. כל זה בשביל חלקת קבר?

פרשנים רבים שואלים למה התורה הרחיבה כל כך על סיפור מכירת הנכס הזה. הרי היה אפשר פשוט לכתוב שאפרון נתן לו את השדה. התשובה מרתקת: ההתעקשות לפרט כל כך נועדה כדי שאף אחד, אי פעם בעתיד, לא יוכל לבוא ולערער על זכותנו לארץ. אברהם אבינו ביסס כאן קניין אמיתי, פיזי. זו לא רק הבטחה אלוהית רוחנית, אלא רכישה משפטית כדת וכדין. אברהם עשה את כל מה שצריך כדי שאף אחד לא יגיד אחר כך שלא מגיעה לו הקרקע. תחשבו על זה – זה עוצמתי ומדהים.

הדבר הזה יחזור על עצמו בהמשך ההיסטוריה שלנו גם בסיפור קניית קבר רחל וקניית הר הבית על ידי דוד המלך. אבל הכל מתחיל שם, במערת המכפלה.

סודות בבטן האדמה: המבצע של משה דיין

מערת המכפלה היא לא סתם מבנה היסטורי. קבורים בה אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה (רחל, כידוע, קבורה בבית לחם). על פי ספר הזוהר, בעומק המערה קבורים גם אדם וחווה. המקום הזה טומן בחובו סודות עצומים.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור מרתק משנות ה-60, סמוך לשנת 1968, זמן קצר לאחר שחרור חברון. שר הביטחון דאז, משה דיין, שהיה ידוע בחיבתו לארכיאולוגיה ולחקר עברנו, רצה לדעת מה מסתתר מתחת למבנה המוכר. הוא שלח משלחת, ובגלל שהפתח למערות התחתונות היה צר מאוד, הם הביאו נערה צעירה, בת 12 או 13 בשם מיכל.

הם הורידו אותה בחבלים לתוך המחילות של מערת המכפלה, ממש לעומק האדמה, למקומות שבהם בני אדם מבוגרים לא יכלו לעבור. ציידו אותה בנרות, מחברת ועט, וביקשו ממנה לתעד את מה שהיא רואה. היא תיארה מסדרונות וחללים נסתרים, אבל בסופו של דבר לא הצליחה להגיע לעומק המוחלט, בין היתר בגלל החשש שלא יעלה מספיק חמצן, והם נאלצו להעלות אותה חזרה. עד היום, אף אחד לא נכנס שוב למעמקים האלה. תבינו איזה דבר כמוס, קדוש ומדהים עדיין מסתתר שם, מתחת לרגליים שלנו.

שורה תחתונה

אז איפה נמצאת מערת המכפלה? אם לא ידעתם עד היום, זה ממש בסדר. מה שפחות בסדר, מה שמסכן את החוסן הפנימי שלנו, זה לא לרצות או לא להסכים לדעת. כדאי שנבין, נלמד ונעמיק בשורשים שלנו. כי מי שלא מבין מאיפה הוא בא, יתקשה מאוד למצוא את הכוחות להישאר כאן ולבנות את העתיד של הילדים שלו בארץ הזאת.

מה אתם חושבים על זה? האם חוסר העניין בעבר באמת משפיע על העתיד שלנו כאן? מוזמנים לכתוב לי בתגובות ולשתף.