המינוי האנטישמי בניו יורק: כששנאת ישראלים מקבלת תפקיד רשמי

יצא לכם לראות את המינוי האחרון של ממדאני לאחת ממחלקות התחבורה בעיריית ניו יורק? אם פספסתם את הידיעה הזו בתוך שטף החדשות הבלתי פוסק, אתם לא לבד. אבל מדובר באירוע שאנחנו – כישראלים, כיהודים, וכאנשים שעומדים בחזית ההסברה – פשוט לא יכולים להרשות לעצמנו להחליק או להעביר לסדר היום.

כשאנחנו מדברים על הסברה התקפית, אנחנו מדברים בדיוק על הרגעים האלה. הרגעים שבהם השנאה הטהורה מרימה את ראשה, לא בסמטאות חשוכות, אלא בתוך הממסד, בתוך משרדים ממשלתיים ועירוניים של אחת הערים החשובות והגדולות בעולם.

המינוי שחושף את הפנים האמיתיות

ממדאני, פוליטיקאי שמוכר בעמדותיו, החליט למנות לאחת ממחלקות התחבורה בעיריית ניו יורק אדם שאי אפשר להגדיר אותו אחרת מאשר אחד האנטישמיים הגדולים והבוטים ביותר שפועלים כיום במרחב הציבורי. לא מדובר במישהו שפלט אמירה אומללה בטעות, ולא במישהו שמעביר "ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלת ישראל". מדובר באדם שיש לו רקורד מוכח, מתועד וברור של פוסטים נוטפי שנאה תהומית.

כדי להבין את חומרת המינוי הזה, אנחנו חייבים לפרק את מה שאותו אדם פרסם. כי המילים שלו הן לא סתם מילים – הן תצוגת תכלית של האנטישמיות החדשה-ישנה, זו שלובשת חליפה ויושבת במשרדי עירייה, אבל משתמשת בדיוק באותם מוטיבים שהובילו לאסונות הגדולים ביותר בהיסטוריה של העם שלנו.

עלילת "היהודים שולטים בעולם"

המוטיב הראשון שעולה מהפוסטים של אותו ממונה הוא הטענה הישנה והמוכרת כי "היהודים שולטים בכל העולם". זוהי אולי עלילת הדם המודרנית הנפוצה והמסוכנת ביותר. היא לוקחת את הפרוטוקולים של זקני ציון ומתאימה אותם לעידן הרשתות החברתיות. כשפקיד ציבור פוטנציאלי מהדהד את המסר הזה, הוא למעשה מסמן את היהודים ככוח דמוני, נסתר ומרושע. זו לא ביקורת – זו דמוניזציה קלאסית שנועדה להצדיק פגיעה ביהודים באשר הם, מתוך מחשבה מעוותת שהם "הכוח החזק" שצריך להפיל.

זילות השואה והשוואות מופרכות

המוטיב השני הוא השוואת נשיא ארה"ב לשעבר, דונלד טראמפ, להיטלר. מעבר לפוליטיקה האמריקאית הפנימית, שעליה אפשר להתווכח, ההשוואה הקלה והאגבית הזו להיטלר היא נורת אזהרה בוהקת. אנטישמים רבים משתמשים בזילות השואה ככלי נשק. על ידי הפיכת היטלר ל"סתם עוד פוליטיקאי שאני לא מסכים איתו", הם מקטינים את הזוועות, את ההשמדה התעשייתית ואת הרוע המוחלט של גרמניה הנאצית. מי שמשתמש במושגים האלה בקלות דעת, בדרך כלל עושה זאת מתוך חוסר כבוד מוחלט לקורבנות השואה ולזיכרון ההיסטורי של העם היהודי.

המסכה יורדת: "ישראלי אחד יותר מדי"

אבל מכל הפוסטים שלו, יש אחד שמתעלה על כולם. אחד הפוסטים הקיצוניים, הבוטים והמזעזעים ביותר, שאני מציג אותו כאן כדי שתבינו מול מה אנחנו מתמודדים. באותו פוסט הוא אומר בצורה מפורשת: גם אם יישאר ישראלי אחד על פני כדור הארץ, זה יהיה ישראלי אחד יותר מדי.

תקראו את המשפט הזה שוב. תנו לו לחלחל.

זה כבר לא "Free Palestine". זה כבר לא ויכוח על גבולות 67, על התנחלויות או על מדיניות צבאית. זו קריאה טהורה, מזוקקת וחד-משמעית להשמדת עם. זו הצהרה ששוללת את עצם זכות הקיום של כל אדם שנושא את הזהות הישראלית, בכל מקום על פני כדור הארץ. כשאדם כותב שקיומו של ישראלי אחד בעולם הוא "יותר מדי", הוא אומר למעשה שהפתרון היחיד שהוא רואה הוא הכחדה מוחלטת שלנו.

המדיניות של ממדאני עומדת למבחן

וכאן בדיוק נכנסת השאלה הגדולה שאנחנו חייבים לשאול, וזו המהות של הסברה התקפית. אנחנו לא צריכים רק להתגונן ולהסביר למה אנחנו לא רעים. אנחנו צריכים להפנות את הזרקור, את הפנס הבוהק ביותר, אל מי שנותן לגיטימציה לשנאה הזו.

ממדאני לא פועל בוואקום. הוא מנהיג ציבור. הוא זה שחתום על המינוי הזה. כשהוא בוחר למנות אדם עם רקורד כזה של קריאות להשמדת ישראלים ועלילות אנטישמיות, הוא מעביר מסר.

האם ממדאני לא עוצר? האם הוא פשוט ממשיך במדיניות שלו, תוך התעלמות מוחלטת מהקולות שזועקים נגד האנטישמיות הזו? כשפוליטיקאי ממנה אדם כזה לתפקיד רשמי, הוא למעשה אומר לקהילה היהודית והישראלית בניו יורק ובעולם: "הדמים שלכם מותרים. השנאה כלפיכם היא לא פסולה, היא אפילו לא מהווה מכשול בדרך לתפקיד ציבורי".

השורה התחתונה

אנחנו נמצאים במערכה על התודעה, ובמערכה הזו אסור לנו לשתוק. כשאנחנו רואים מינויים כאלה, התפקיד שלנו הוא להציף אותם, לחשוף את האמת מאחורי האנשים האלה, ולדרוש תשובות מהפוליטיקאים שמגבים אותם. אנחנו חייבים להפסיק להתנצל ולהתחיל לדרוש דין וחשבון.

ואני שואל אתכם, חברים: מה אתם אומרים על המדיניות של ממדאני במינויים האלה שלו? האם זו עצימת עיניים, או שמא זו הסכמה שבשתיקה עם המסרים המחרידים האלה? מה דעתכם? ספרו לי בתגובות, כי הקול שלכם במאבק הזה חשוב מאי פעם.