מרטין לותר, הנאצים והאסלאם: שורשיה ההיסטוריים של האנטישמיות

הבטחתי ואני מקיים – סרטון המשך על מרטין לותר. אם לא ראיתם את החלק הראשון, בו דיברנו על האופן שבו הנזיר הגרמני הזה יצא נגד השחיתות של הכנסייה הקתולית ויצר את התנועה הרפורמית, אני ממליץ לכם להשלים אותו. אבל היום, אנחנו הולכים להקדיש את הזמן לסיפור ספציפי ואפל הרבה יותר: האנטישמיות של מרטין לותר, ועד כמה היא הייתה קריטית לגלי האנטישמיות ששטפו את העולם בהמשך ההיסטוריה.

לא שהעולם היה צריך את מרטין לותר בשביל להיות אנטישמי – חווינו אנטישמיות קשה גם הרבה שנים לפניו. אבל הסיפור שלו מרתק, במיוחד בגלל הדרך שבה הוא התחיל.

חיבוק דוב: כשלותר ניסה לקרב את היהודים

בתחילת דרכו, מרטין לותר היה דווקא מאוד בעד היהודים. כשהוא יצא נגד הכנסייה הקתולית וצבר אהדה רבה, הוא היה משוכנע שהיהודים – שסבלו רבות מנחת זרועם של הקתולים עד לאותה עת – ישמחו להצטרף לתפיסות שלו ולהתנצר לדת הרפורמית החדשה שלו.

אבל אז, הוא גילה את מה שגילו הרבה מאוד אנשים לפניו: היהודים הם עם עקשן. הם מתעקשים לדבוק בדת שלהם, ולא מוכנים לוותר עליה – אפילו אם המשמעות היא למות על קידוש השם. באיזשהו שלב, כשלותר הבין שכנראה לשכנע אותם לא ילך, הוא פשוט התהפך עלינו.

"על היהודים ושקריהם": המדריך של הנאצים

בתחילת המאה ה-16, בשנת 1543, לותר הוציא ספר שנקרא "על היהודים ושקריהם". מסופר שהספר נכתב בהשראת חיבור שקרא על האמונה היהודית. ומי כתב את החיבור שעורר אצלו את ההשראה? יהודי שהתנצר, כמובן. קראו לו אנטוניוס מרגריטה.

אותו מרגריטה היווה את ההשראה ללותר לכתוב את אחד הספרים הכי אנטישמיים אי פעם בהיסטוריה. לא פחות מ"מיין קאמפף", ואולי אפילו יותר. בעוד שהיטלר מדבר בספרו על המון נושאים ובין היתר שם דגש על היהודים, הספר של לותר הוא בוטה וממוקד.

הספר הזה הפך להיות אות ומופת בעיני הנאצים, 400 שנה אחר כך, בתחילת המאה ה-20. יוזף גבלס, שר התעמולה של היטלר, ממש הציג את הספר הזה במפגני ראווה בנירנברג. המהדורה הרשמית, היפה והכרוכה הראשונה ניתנה במתנה ליוליוס שטרייכר, המוציא לאור של אחד העיתונים הכי משפיעים בגרמניה הנאצית – "דר שטירמר", שהיה מלא בקריקטורות אנטישמיות ארסיות.

בספר, לותר ממש מתאר מה צריך לעשות ליהודים. הוא כותב שצריך לשרוף להם את בתי הכנסת, לשרוף את הספרים שלהם, והוא קורא לנו "התולעים הרעילות". כשאתם מבינים מה נאמר עלינו אז, אתם מתחילים להבין כמה הספר הזה היה משמעותי בתפיסה הנאצית. הוא חלחל להמון עקרונות אנטישמיים והפך לסוג של "פלייבוק" – ספר הדרכה שהנאצים פשוט לקחו ויישמו. הם לא באמת המציאו שום דבר חדש.

אולימפיאדת מינכן 1972: כשהעולם המשיך כרגיל

ההשפעה של השנאה הזו לא נעצרה בשואה. בואו נקפוץ לספטמבר 1972, לטבח הנורא באולימפיאדת מינכן. נבחרת ישראל הגיעה להתחרות במה שכונתה "האולימפיאדה השמחה". למה שמחה? כי גרמניה השקיעה המון אנרגיה כדי לנקות את התדמית שלה בעקבות השואה. כולם זכרו את האולימפיאדה הקודמת בגרמניה ב-1936, כשהיטלר היה הפיהרר, עם החיילים הנאצים שאבטחו את האירוע ומפגני הכוח מולו.

בגלל הרצון הזה להיראות "שמחים", ב-1972 הגרמנים כמעט ולא שמו אנשי אבטחה. אלה שכן היו שם, לבשו לבוש אזרחי ולא היו חמושים. הם בכלל לא היו ערוכים להתמודד עם אירוע טרור.

אבל הדבר הבאמת נורא, שאותו אני רוצה לחבר לאנטישמיות השורשית הזו, הוא לא רק האירוע הזוועתי עצמו או חוסר היכולת להתמודד איתו. הדבר הנורא הוא שאחרי רציחתם של 11 הספורטאים הישראלים – האירועים המשיכו כרגיל. הוועד האולימפי קיבל החלטה ש"המשחקים חייבים להימשך". רוב המדינות הורידו את הדגל לחצי התורן, אבל המדינות הערביות (חוץ מירדן, לדעתי) אפילו לא הסכימו לעשות את המעשה הסמלי הזה. הכל המשיך.

לדעתי, זה נורא לא פחות מהאירוע עצמו: העובדה שאת העולם זה לא באמת מעניין. אנחנו חייבים להבין את זה. חלק עצום מאיתנו כל כך עסוק באיך לרצות את העולם, איך עלינו להתנהג כדי לפעול לפי הדין הבינלאומי, ומה יגידו עלינו אם נעשה כך או אחרת. אנחנו צריכים להתעורר.

ההקבלה ההיסטורית: מוחמד והאסלאם

הסיפור של מרטין לותר – שניסה בהתחלה לעבוד עם היהודים, התחרט כשהבין שזה לא יעזור, ויצא נגדם במלוא הכוח – מזכיר לי הקבלה היסטורית מרתקת. בדיוק אחד לאחד, זה גם מה שקרה עם הנביא מוחמד כשייסד את האסלאם.

בהתחלה, מוחמד ממש רצה שהיהודים יצטרפו לדת החדשה שלו. הוא פנה אליהם ואמר: "תקשיבו, יש לכם יום צום ביום כיפור? אצלנו יש חודש שלם. יש לכם תפילה לכיוון ירושלים? גם אנחנו מתפללים לכיוון ירושלים" (בתחילת הדרך של האסלאם, כיוון התפילה – הקיבלה – אכן היה לירושלים, ורק אחר כך שונה למכה). הוא הוסיף: "כל הנביאים שאתם מאמינים בהם, גם אנחנו. משה קדוש אצלנו ונקרא מוסא, דוד המלך הוא דאוד".

אבל כשמוחמד ראה שזה לא עובד לו והיהודים שומרים על אמונתם, הוא פשוט יצא נגדם. בקוראן עצמו אפשר לראות את המעבר הזה בצורה ברורה. הפסוקים שנכתבו בתחילת הדרך, כשמוחמד עדיין היה במכה, הם פסוקים שמטיפים לסובלנות. יש בהם אפילו פסוקים שכתוב בהם במפורש שאלוהים הוריש את הארץ הזאת ליהודים, לעמו של משה.

לעומת זאת, כשקוראים את הפסוקים המאוחרים יותר, לאחר שמוחמד עבר לאל-מדינה, רואים שינוי קיצוני. הוא נהיה הרבה יותר אגרסיבי ותוקפני. היהודים נקראים שם "קופים וחזירים", ויש ממש הוראות איך להתנהג לכופרים: צריך להכות אותם על הצוואר, לערוף את ראשם – דברים מזוויעים שראינו מחבלים עושים בשבעה באוקטובר. הכל מופיע שם.

שורה תחתונה

לא חסרים לנו אויבים, אבל אנחנו חייבים להבין עד כמה האנטישמיות הזאת שורשית, עמוקה ומלווה אותנו לאורך כל ההיסטוריה – ממרטין לותר ועד הנאצים, מראשית האסלאם ועד ימינו. אנחנו לא יכולים לבנות את הקיום שלנו על הניסיון לרצות עולם שלעתים קרובות מדי פשוט ממשיך כרגיל כשאנחנו מדממים.

בקרוב אעשה לכם סרטון נוסף שיסביר למה בכלל קוראים לזה "אנטישמיות", ולמה המונח הזה מתייחס ספציפית ליהודים למרות שגם הערבים נחשבים לעמים שמיים. בינתיים, תכתבו לי בתגובות מה דעתכם ואם תרצו שאעמיק בעוד נושאים היסטוריים כאלה.