חידת האנטישמיות המודרנית: למה שונאים אותנו גם במאה ה-21?

שלום לכולם, כאן אריאל אורבוך. ברוכים הבאים לעוד מאמר מבית "חרב גדעון". לאחרונה יצא לי לשבת לשיחה עמוקה, פתוחה ומרתקת עם יהודה, חוקר היסטוריה ומרצה בחסד. במהלך השיחה שלנו, ניסינו לפרק יחד את אחת התופעות הכי בלתי נתפסות, מתסכלות וכואבות של ימינו: האנטישמיות המודרנית.

אני מודה בפניכם בכנות, ככל שהתבגרתי, גדלתי והשכלתי, וככל שלמדתי יותר על העולם המורכב שלנו – כך האנטישמיות הפכה עבורי לתעלומה גדולה יותר ויותר. אנחנו הרי חיים במאה ה-21. אנחנו רוצים להאמין בכל ליבנו שאנחנו כבר לא אותם אנשים פרימיטיביים של פעם. אנחנו בוודאי לא האדם הקדמון שמונע אך ורק מיצר הישרדות בסיסי, חייתי ופראי. אנחנו גם לא אותם המונים של פעם, אלו שהלכו כמו עדר עיוור וצייתן אחרי כל מה שאמרו להם.

פרדוקס הקדמה מול השנאה העיוורת

איך אמר הפילוסוף פרידריך ניטשה? "אם אלוהים לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו". בעבר הרחוק, הדת שימשה פעמים רבות ככלי יעיל לשליטה בהמונים, לניתוב הכעסים שלהם ולשמירה על סדר חברתי נוקשה. אבל היום? היום אנחנו חיים בעידן אחר לחלוטין. השכלנו, למדנו, חקרנו ופיתחנו מדע וטכנולוגיה ברמות שפעם נחשבו למדע בדיוני. אנחנו מטיסים אנשים לחלל, מפעילים רחפנים מתקדמים, מפתחים מערכות של בינה מלאכותית (AI) מטורפת שעושה דברים בלתי נתפסים, ומה לא.

ובכל זאת, למרות כל הקדמה המזהירה הזו, אנחנו רואים עכשיו התפרצות של אנטישמיות בעוצמה שאולי הפעם האחרונה שחווינו כמותה הייתה לפני מלחמת העולם השנייה, ממש לקראת השואה. אני תופס את הראש, מסתכל על המציאות ושואל את עצמי: איזו לוגיקה יכולה להיות בשנאה כל כך עיוורת, יוקדת וחסרת היגיון כלפי קבוצה כל כך קטנה של אוכלוסיית העולם?

אנחנו, העם היהודי, מהווים בערך 0.2% מאוכלוסיית העולם כולו. פסיק קטן בסטטיסטיקה הגלובלית. אבל למרות הממדים הזעירים שלנו, תרמנו אחוזים אדירים מפרסי הנובל שניתנו אי פעם – הרבה מעבר ל-100% ביחס לגודלנו היחסי. הבאנו לעולם המצאות פורצות דרך, תגליות רפואיות, טכנולוגיות ואת הדברים הכי מדהימים שיש. זה פשוט לא הגיוני. זה לא מסתדר בשום צורה עם השכל הישר. כאילו העולם מסתכל עלינו ואומר: "הם כל כך שונים, הם כל כך מוצלחים, אז צריכים לחסל אותם".

מזימת ההשמדה – מהמן הרשע ועד ימינו

במהלך השיחה שלנו, יהודה הזכיר נקודה היסטורית מצמררת שגרמה לי לחשוב. הוא ציין שהפעם הראשונה שיש בכתובים שלנו ביטוי, ממש במשפט אחד, של מזימת רצח עם – הייתה מזימה להשמיד עם שלם ביום אחד. אותו צורר לא חשב שזה פרויקט ארוך טווח. הוא לא תכנן פרויקט שלוקח כמה שנים, עם תשתיות, רכבות ומחנות השמדה כמו שראינו בהיסטוריה המודרנית. הוא פשוט רצה לעשות טבח המוני ומיידי.

זה הרבה מעבר להיגיון ההיסטורי הרגיל. מה כבר קבוצת מיעוט קטנה כזאת יכולה לעשות שמעורר כזה זעם תהומי? אבל מצד שני, יהודה האיר את עיניי לכך שהיהודים תמיד היו מגובשים מאוד סביב אורחות החיים הייחודיים שלהם. לאורך רוב שנות ההיסטוריה שלנו בגלות, לא הייתה לנו הנהגה אחת מרכזית או טריטוריה משלנו. אז מה שאיחד אותנו ומרכז אותנו היה אורח החיים, המסורת, הקהילה. הייחוד הזה הלך והסתעף, ואיתו, למרבה הצער, גם התעמתה השנאה כלפינו.

השעיר לעזאזל של האנושות: למה לא לוקחים אחריות?

יהודה הסביר לי רעיון עמוק מאוד להבנת הפסיכולוגיה של האנטישמיות: השנאה, כאידיאולוגיה מובנית, היא למעשה מפלטו של מי שלא רוצה לקחת אחריות על החיים שלו ועל המצב שלו. נורא קל לאוכלוסיות שלמות לקחת שעיר לעזאזל ולהגיד: "הוא האשם בכל!". הוא אשם באינפלציה שמשתוללת, הוא אשם במגפות שפורצות, הוא אשם בכל צרה שנופלת עלינו.

ואני אומר ליהודה – תשמע, כל מה שאתה אומר עושה לי שכל, אבל רק אם היינו חיים באמצע המאה ה-20. אבל היום? בעולם שבו הכל נגיש וחשוף בכף ידינו דרך הסמארטפונים? בעולם של התפתחות אישית, עולם בסגנון טוני רובינס שבו כולם נחשפים למשפטי העצמה, לומדים שאתה יכול להגשים כל מה שתרצה, שאתה ורק אתה האחראי הבלעדי לגורלך?

מה שמטלטל אותי כל פעם מחדש ומשאיר אותי חסר מילים, זו ההבנה שלמרות כל הקדמה הטכנולוגית והתודעתית הזו, האנושות עדיין מתנהלת לפעמים בדיוק כמו בתקופת האינקוויזיציה החשוכה. האנושות עדיין מחפשת את השעיר לעזאזל המושלם כדי להטיל עליו את כל התירוצים. מאשימים אותנו למה הדלק יקר עכשיו בקונטיקט, או אומרים לנו בשיא הרצינות: "אתם גררתם את טראמפ למלחמה", בדיוק באותה נשימה שבה פעם אמרו "אתם צלבתם את ישו". מייחסים לנו כוח דמוני שהוא הרבה, הרבה מעבר למה שבאמת יש לנו.

בולטות שמובילה לשנאה – מקרה המבחן של בודפשט

אז למה זה קורה? למה דווקא אנחנו? התשובה של יהודה הייתה חדה: כי הנראות שלנו היא בולטת בצורה בלתי רגילה. יהודה נתן לי דוגמה מדהימה מההיסטוריה הלא כל כך רחוקה. עד לפני ארבע שנים הוא היה תושב העיר בודפשט שבהונגריה. הוא סיפר לי שבסביבות שנת 1930, היהודים היו כמעט רבע מתושבי העיר. זה נתון מדהים בפני עצמו.

אבל כשמסתכלים על המשרות הבכירות שהם תפסו – ההשפעה העצומה שלהם בכלכלה, באקדמיה, במשפטים, בבנקאות ובמסחר הייתה בסביבות 50 עד 60 אחוז!

יהודה עשה השוואה מעניינת כדי שנבין את הפסיכולוגיה מאחורי זה, וביקש ממני לדמיין סיטואציה מקבילה: בואו נחשוב מה היה קורה לנו כאן בישראל, אם פתאום הערבים הישראלים – שבאמת נעשים היום יותר ויותר משכילים, וחלקם הגדול נכנס חזק לכל מקצועות הרפואה, הרוקחות והסיעוד – היו תופסים פתאום 40% או 50% מהמשרות הבכירות ביותר. תארו לכם מצב של ניהול בתי חולים, תפקידים בכירים במשק, פוליטיקה, ולא רק ברפואה, שהיו נשלטים באחוזים כאלה על ידי אוכלוסיית המיעוט הזו. האם לא היינו מרגישים קצת שתופסים לנו את המקום? שמאיימים על ההגמוניה שלנו?

השבתי לו בכנות: אני חושב שהיינו מרגישים את זה. זה טבעי להרגיש מאוים במצב כזה. אבל, ואני מקווה שאני לא טועה – אני לא מצליח לחשוב שהיינו שואפים להשמדה הפיזית שלהם בגלל זה.

שורה תחתונה: המאבק על ההיגיון

מה שאני רואה היום, במיוחד כשאני גולש ברשתות החברתיות ומתוך כל מה שאני נחשף אליו בעולם ההסברה שלנו, זה שלשנאה הזו אין שום לוגיקה. אפשר להבין מתחים סוציו-אקונומיים, אפשר להבין תחרות על משאבים, אפשר אפילו להבין מאבקי כוח והשפעה. אבל הקפיצה העצומה מזה ועד לקריאות להשמדה, לאנטישמיות יוקדת שמאשימה את היהודי בכל תחלואי העולם – זו כבר קפיצה ששום קדמה טכנולוגית או מדעית לא הצליחה לרפא.

המאבק שלנו בהסברה הוא לא רק על עובדות היסטוריות, הוא על חשיפת חוסר ההיגיון התהומי שעומד בבסיס השנאה הזו. אנחנו חייבים להמשיך לדבר, להמשיך להסביר, ולא לתת לחושך הזה להשתלט על השיח.

מאיפה אתם חושבים שהשנאה הזו שאנחנו חווים היום מגיעה? תכתבו לי כאן בתגובות, אני קורא הכל.