7 באוקטובר: המאבק לא פוסק - החרם בסומרביל והחובה שלנו להגיב

היום הוא ה-7 באוקטובר 2025. אנחנו מרכינים ראש. זהו יום שבו הלב שלנו, כקולקטיב וכפרטים, חוזר אל אותן שעות נוראות. אנו זוכרים את כל הנרצחים, את הנופלים בקרבות הגבורה, ואת אחינו ואחיותינו שנשבו באותה שבת שחורה ונמצאים עדיין בשבי. הכאב הוא עצום, והוא מלווה אותנו בכל יום, אבל התאריך הזה שואב אותנו שוב אל עומק האבל, אל הזיכרון הכואב ביותר שידע העם היהודי מאז השואה.

המציאות המקבילה: בזמן שאנחנו מתאבלים, הם חוגגים

יש משהו שקשה לי מאוד להסביר, וקשה עוד יותר לעכל. ברגע שאנחנו מנסים לעצור שנייה אחת כדי להתאבל, כדי לזכור את היום הנורא הזה ולתת מקום אמיתי לכאב (ולא ששכחנו לרגע, הרי המציאות הזו חיה בתוכנו יום-יום), אנחנו מגלים מציאות מקבילה ומצמררת. שונאינו אינם עוצרים לדקה. להפך. הם עובדים קשה במיוחד דווקא היום.

המטרה שלהם כפולה ואכזרית: לחגוג את הכאב שלנו, לשנות את הנרטיב ההיסטורי והעובדתי, ופשוט לעשות לנו דווקא. המאמץ הזה אינו מסתכם רק במילים ריקות ברשתות החברתיות או בהפגנות שטנה רעשניות; הוא מתורגם לפעולות אקטיביות, מחושבות וקרות, שנועדו לפגוע במדינת ישראל בכל חזית אפשרית.

החזית הכלכלית: החרם במועצת העיר סומרביל

הרוע, כאמור, לא מסתפק בשנאה וירטואלית. הוא יורד לשטח ומנסה לפגוע בנו כלכלית ומדינית. דוגמה מובהקת לכך התרחשה ממש אתמול, בסמוך ליום הזיכרון הזה. למועצת העיר סומרביל (Somerville), עיר הממוקמת סמוך לבוסטון שבארצות הברית, הועלתה הצעה רשמית להחרים חברות ישראליות, וכן חברות בינלאומיות שעובדות עם ישראל ומשקיעות בה.

ומה שהכי כואב? ההצעה הזו, שקוראת למשיכת השקעות (Divestment) מחברות ישראליות, קיבלה את תמיכת הוועדה של העיר. בזמן שאנחנו עסוקים בזיכרון טהור ובכאב על אובדן חיי אדם, יש מי שיושב במועצות עיר מעבר לים, מנצל את המומנטום, ומעביר החלטות שנועדו לחנוק את ישראל כלכלית ולהפוך אותה למדינה מצורעת.

למה דווקא מועצות מקומיות? שיטת הפעולה של תנועות החרם

כשאנחנו שומעים על עיר כמו סומרביל, רבים מאיתנו שואלים את עצמם: למה שמועצת עיר קטנה ליד בוסטון תעסוק בכלל במזרח התיכון? התשובה טמונה בשיטת הפעולה של שונאינו. מכיוון שהם מתקשים להעביר החלטות נגד ישראל ברמה הפדרלית או הארצית בארצות הברית, הם ממקדים את המאמצים שלהם ברמה המקומית (Grassroots).

הם מגיעים לישיבות של מועצות ערים, מפעילים לחץ אדיר על חברי מועצה מקומיים שאולי אינם בקיאים במורכבות הסכסוך, ומציגים להם תמונה חד-צדדית ומעוותת לחלוטין. כך, תחת מעטה מזויף של "זכויות אדם", הם מצליחים להעביר החלטות של משיכת השקעות. זהו ניצחון תודעתי עבורם, שיוצר אפקט דומינו. היום זו סומרביל, מחר זו עיר אחרת. המטרה היא לנרמל את הרעיון שישראל היא מדינה לגיטימית לחרם.

הדיסוננס הקוגניטיבי: להילחם בזמן שמתאבלים

התאריך הזה מציב אותנו בפני דיסוננס קוגניטיבי בלתי נתפס. מצד אחד, הנפש שלנו דורשת שקט. היא מבקשת להתכנס פנימה, להדליק נר, לחבק את המשפחות השכולות, ולזעוק את זעקתם של החטופים. זהו צורך אנושי וטבעי כל כך.

אך מצד שני, המציאות טופחת על פנינו באכזריות. אויבינו מבינים היטב את לוח השנה. הם יודעים שבימים אלו אנחנו פגיעים יותר ורגישים יותר. בדיוק בנקודת הזמן הזו הם בוחרים לתקוף. המחשבה שישנם אנשים שקמים בבוקר ה-7 באוקטובר, ובמקום להרכין ראש מול הטבח, הם בוחרים להשקיע את מרצם בקידום חרמות נגד הקורבנות – היא מחשבה שקשה מאוד להכיל.

אסור לנו לעמוד מנגד: המעבר להסברה התקפית

כשאני מסתכל על מה שקורה בסומרביל, וכשאני רואה את הקליפים והתיעודים של אותן החלטות מתקבלות (כפי שצירפתי בסרטון המקורי שמראה את רגע העברת ההחלטה), אני מבין דבר אחד ברור: אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות שם רק כדי לראות, להתייאש ולשתוק. אנחנו לא יכולים להסתפק רק באבל.

לצערי, הרשע לא נח לרגע. הוא פועל בשיטתיות, ללא הפסקה, ומשתמש בכלים דמוקרטיים מקומיים כדי לקדם אג'נדה של שנאה וחרם. ולכן, גם לנו אסור לנוח. המאבק על הלגיטימציה של ישראל, על הכלכלה שלה ועל שמה הטוב בעולם, הוא מאבק יומיומי שדורש מאיתנו להיות אקטיביים ולעבור להסברה התקפית. אנחנו חייבים להציף את האמת, לא להשאיר את הזירה ריקה, ולהשמיע קול חזק וברור מול כל ניסיון חרם.

השורה התחתונה

התשובה שלנו למי שמנסה להחרים אותנו ולמחוק את הנרטיב שלנו היא קודם כל לעמוד זקופים ולהיאבק בחזרה. אנחנו צריכים להגיב, לשתף את המידע, לחשוף את הפנים האמיתיות של תנועות החרם, ולא לתת לשקרים לעבור בשתיקה. אנא עזרו לי במאמץ הזה – הגיבו, שתפו את המסר, והראו לעולם שאנחנו לא מוותרים.

ביום הקשה והקדוש הזה, יהי זכר כל הנרצחים והנופלים ברוך. אנו מתפללים ומייחלים שנראה את כל החטופים חוזרים הביתה במהרה.

עם ישראל חי.