החובה להחזיר את החללים: מגרמניה ועד יבש גלעד

אם יש סרטון אחד שאתם חייבים לצפות בו היום, זה הסרטון שאני הולך לדבר עליו עכשיו. מדובר בסרטון שהוקלט על ידי קבוצה של צעירים נוצרים, והוא מוקדש כולו למשפחות החטופים החללים – אותן משפחות שעוברות עכשיו את התקופה המורכבת, הכואבת והחשוכה ביותר שאפשר להעלות על הדעת.

ומכל המקומות בעולם, מאיפה הצעירים האלה מגיעים? מגרמניה. כן, אותה מדינה שבה, לא כל כך מזמן במונחים היסטוריים, נטבחו אבותינו. לראות את הצעירים האלה עומדים יחד, מקליטים סרטון כל כך מרגש ומלא באהבה עבורנו – זה דבר שאי אפשר להישאר אדיש אליו. זהו רגע שמאיר באור קטן את האפלה הגדולה שאנחנו נמצאים בה.

הסכנה שבהורדת הדחיפות

אני רוצה להגיד לכם משהו חשוב מדם ליבי. אחרי תקופה ארוכה שבה נלחמנו, ובצדק, להחזיר את החטופים החיים מתוך חשש אמיתי וכבד לחייהם – נוצר מצב מסוכן. לכאורה, בעיני חלק מהציבור או מקבלי ההחלטות, החטופים החללים נמצאים בדרגת דחיפות נמוכה יותר. הרי "הם כבר לא בסכנת חיים", אומרים לעצמם אנשים מסוימים, ורמת הלחץ על חמאס יורדת דרסטית.

אבל זה מאוד חשוב שזה לא יקרה. אסור לנו לתת לזה לקרות. זה קריטי שנשמור בדיוק על אותה דרגת דחיפות והבנה. מבחינתנו, כעם ישראל, לאורך כל הדורות – גם חללים אנחנו מחזירים הביתה. זו לא פריבילגיה, זו חובה מוסרית מהמעלה הראשונה. זה דחוף וחשוב כדי לאפשר סגירת מעגל, לא רק למשפחות המרוסקות שלהם שזקוקות לקבר לבכות עליו, אלא לכל העם שלנו. אומה שלא יודעת לכבד את מתיה ולהביאם לקבר ישראל, היא אומה שמאבדת חלק מהמצפן המוסרי שלה.

יבש גלעד: מורשת של חסד של אמת

למעשה, במקורות שלנו יש הרבה סיפורים על החשיבות של כבוד המת והבאת חללים לקבורה, אבל יש סיפור אחד ספציפי ומאוד מרגש שמתחבר ישירות למציאות שלנו היום.

זה קרה לאחר הקרב הטראגי על הר הגלבוע. שאול המלך ובניו, ובהם יהונתן, נפלו בקרב קשה מול הפלשתים. האויב הפלשתי לא הסתפק בניצחון הצבאי; הם רצו להשפיל את עם ישראל. הם מצאו את גופותיהם של שאול ובניו, ערפו את ראשיהם, ותלו את גופותיהם על חומת בית שאן לראווה. חילול כבוד המת בצורתו האכזרית ביותר.

אבל אז נכנסו לתמונה אנשי יבש גלעד, שהיו משבט גד. כשהם שמעו על החרפה הזו, הם לא ישבו בחיבוק ידיים. הם קמו, צעדו כל הלילה, והסתכנו בחייהם כדי להיכנס לשטח האויב ולחלץ את הגופות של שאול ובניו מהחומה. הם הביאו אותם חזרה ליבש, שרפו את הציוד שנטמא, וקברו את עצמותיהם תחת האשל. הם עשו את המעשה האולטימטיבי של "חסד של אמת" – חסד שעושים עם המת, שאינו יכול להחזיר טובה.

המנהיגות של דוד המלך וריפוי הקרע הלאומי

החלק המדהים לא פחות בסיפור הזה הוא התגובה של דוד המלך. לכאורה, שאול היה אויבו המר של דוד. שאול רדף את דוד ורצה במותו. דוד יכול היה, בראייה פוליטית צרה, לשמוח על מפלתו של יריבו או לפחות להתעלם.

אבל דוד המלך עשה בדיוק את ההיפך. כשנודע לו מה עשו אנשי יבש גלעד, הוא שלח אליהם שליחים ושיבח אותם על כך: "בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוָה, אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הַחֶסֶד הַזֶּה עִם אֲדֹנֵיכֶם, עִם שָׁאוּל, וַתִּקְבְּרוּ אֹתוֹ".

המעשה הזה של דוד לא היה רק אצילות נפש אישית; הוא היה מהלך של מנהיגות אמיתית. הדבר איפשר לו לרפא את הקרע הלאומי העמוק שהיה בעם באותה העת. דוד הבין שמעל לכל המחלוקות, מעל לכל הפוליטיקה והיריבויות – כבודם של חללי ישראל והחזרתם הביתה הם ערך עליון שמאחד את כולנו.

קרוב ה' לנשברי לב

בסרטון של אותם צעירים מגרמניה, הם מצטטים מתוך ספר תהילים של דוד המלך (פרק ל"ד): "קָרוֹב יְהוָה לְנִשְׁבְּרֵי לֵב, וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ". הם אומרים באנגלית: "Psalm 34 reminds us that the Lord is close to the brokenhearted and saves those who are crushed in spirit".

הם נושאים תפילה שהנחמה והשלום ימצאו את דרכם אל המשפחות, ושאפילו בתוך האבל הכבד, נוכחותו של אלוהים תעטוף אותם ותביא ריפוי עדין לנפשותיהם. הם מבטיחים לעמוד לצד הבוכים, לבכות יחד איתנו, ולכבד את החיים שנלקחו באכזריות.

המסר שלהם מחזיר אותנו לאותו ציווי עתיק. אם צעירים נוצרים בגרמניה מבינים את גודל השעה ואת החובה לכבד את החללים ואת משפחותיהם, על אחת כמה וכמה שאנחנו כאן בישראל צריכים לזכור זאת.

השורה התחתונה

בואו נוודא שלא מורידים את סוגיית החטופים החללים מסדר היום. רמת הלחץ על חמאס חייבת להישאר בשיאה עד שאחרון הבנים והבנות יחזור הביתה – בין אם לחיים של שיקום, ובין אם לקבורה מכבדת באדמת הארץ שעליה נפלו. זו המורשת שלנו מאז ימי שאול ודוד, וזו החובה שלנו היום.

אם אתם מסכימים עם הדבר הזה, תכתבו לי כאן בתגובות. בואו נעלה את הדחיפות ואת החשיבות של הדבר הזה יחד, ותגידו לי מה אתם חושבים על הסרטון הסופר מרגש הזה.