כשמשתיקים ניצול שואה: אפקט ממדאני והמאבק על הזיכרון

לפני חודש בדיוק, במסגרת אחת ההדרכות שהעברתי לפעילי עמותת "חרב גדעון", זכיתי לפגוש אדם מיוחד במינו. קוראים לו סמי סטייגמן. האיש המקסים הזה, שכולו לב ונשמה, הוא ניצול מחנה עבודה נאצי. למרות כל מה שעבר, הוא לא מחפש נקמה או מרירות; הוא מחפש רק דבר אחד – לחלוק את הסיפור האישי שלו. להעביר את הלפיד הלאה, כדי שהדורות הבאים ידעו, יזכרו, ולעולם לא ישכחו.

אבל אז הגיעה הבשורה המקוממת, כפי שפורסמה בעיתון ה"ניו-יורק פוסט". מתברר שיש מי שחושב שהסיפור של סמי הוא משהו שילדים לא צריכים לשמוע. ולמה? בגלל סיבה אחת פשוטה: סמי סטייגמן תומך במדינת ישראל.

כשהפוליטיקה דורסת את ההיסטוריה

זה עצוב, וזה בעיקר מסוכן. לראות שתמיכה בישראל – מדינת העם היהודי, המקום שהוקם בין היתר כדי להבטיח שזוועות כאלה לא יחזרו לעולם – הופכת לעילה לביטול ולהשתקה של ניצול שואה. אנחנו מדברים על אדם שחווה על בשרו את התהום העמוקה ביותר של הרוע האנושי, אדם ששרד את מכונת ההשמדה הנאצית, וכעת, בארצות הברית של אמריקה, מונעים ממנו לדבר בפני תלמידים.

ההחלטה הזו לא לאפשר לו לחלוק את סיפורו עם ילדים היא לא רק פגיעה בסמי כאדם; היא פגיעה בילדים עצמם. עכשיו, יותר מתמיד, בעידן שבו רשתות חברתיות מוצפות בפייק ניוז, בהכחשת שואה ובעיוות ההיסטוריה, הילדים האלה צריכים לשמוע ממקור ראשון על זוועות השואה. הם צריכים להסתכל בעיניים של מי שהיה שם, כדי להבין לאן שנאה עיוורת יכולה להוביל. מניעת המפגש הזה היא למעשה גזילת זכותם הבסיסית לחינוך היסטורי אמיתי ובלתי אמצעי.

"אפקט ממדאני" וההקצנה במרחב הציבורי

כדי להבין איך הגענו למצב האבסורדי הזה, צריך להסתכל על התמונה הרחבה יותר. החבר'ה בניו-יורק ששוחחתי איתם אמרו לי שמה שאנחנו רואים כאן זה את "אפקט ממדאני" נכנס לפעולה ומשפיע על כולם.

למי שלא מכיר את הדינמיקה המקומית, מדובר באווירה ציבורית ופוליטית שמונעת על ידי גורמים רדיקליים, שמנרמלים שיח אנטי-ישראלי קיצוני. האפקט הזה יוצר תרבות של פחד והשתקה. מנהלי בתי ספר, מוסדות חינוך ומארגני אירועים מתחילים לצנזר את עצמם. הם חוששים מהפגנות, מביקורת ברשתות, או מתוויות של "תמיכה בדיכוי", ולכן הם בוחרים בדרך הקלה: להשתיק קולות פרו-ישראליים.

וכשהאפקט הזה מחלחל, אין קווים אדומים. אפילו ניצול שואה מבוגר הופך למטרה לגיטימית לחרם, רק משום שהוא מעז לתמוך בזכותה של ישראל להתקיים ולהגן על עצמה. זוהי פשיטת רגל מוסרית של מערכות שאמורות לקדש את חופש הביטוי והסובלנות.

האנטישמיות החדשה בתחפושת

המקרה של סמי סטייגמן חושף את השקר הגדול של תנועות החרם. במשך שנים הם ניסו לשכנע אותנו שיש הבדל בין אנטי-ציונות לאנטישמיות. הם טענו: "אין לנו בעיה עם יהודים, יש לנו בעיה רק עם מדינת ישראל".

אבל כשאתם משתיקים ניצול שואה שמבקש לדבר על השואה – אירוע היסטורי שהתרחש לפני שמדינת ישראל קמה – רק בגלל שהוא ציוני, אתם מוכיחים שהמסכה הוסרה. זו לא ביקורת פוליטית על מדיניות ממשלת ישראל; זו אנטישמיות טהורה. זו אותה שנאת יהודים ישנה, שפשוט מצאה לעצמה תירוץ מודרני ונוח להתהדר בו, עטוף במילים יפות של זכויות אדם כביכול.

הסברה התקפית: לא נשארים חייבים

כאן בדיוק נכנסת לתמונה החשיבות של הסברה התקפית, הערך שאנחנו מקדמים יום-יום ב"חרב גדעון". אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעמוד מנגד ולצקצק בלשון כשדברים כאלה קורים. אנחנו לא יכולים להסתפק בלהיות מופתעים או מזועזעים.

התפקיד שלנו, כפעילי הסברה, כיהודים, כבני אדם בעלי מצפון, הוא להציף את המקרים האלה. הכתבה ב"ניו-יורק פוסט" היא צעד חשוב, אבל היא לא מספיקה. אנחנו צריכים לדרוש תשובות מאותם מוסדות חינוך. אנחנו צריכים לחשוף את הדו-פרצופיות של מי שמדבר גבוהה גבוהה על "הכלה" ו"סובלנות", אבל טורק את הדלת בפרצופו של ניצול שואה. אנחנו צריכים לתת לסמי, ולניצולים אחרים, פלטפורמות חלופיות, גדולות ומהדהדות אף יותר, כדי שהקול שלהם לא יושתק לעולם.

שורה תחתונה

הניסיון להשתיק את סמי סטייגמן בניו יורק הוא נורת אזהרה בוהקת לכולנו. כש"אפקט ממדאני" ודומיו מצליחים למנוע מניצול שואה לחלוק את עדותו עם הדור הבא, אנחנו מבינים שהמאבק שלנו הוא לא רק על ההווה והעתיד של מדינת ישראל, אלא גם על הזיכרון של העבר שלנו. אסור לנו לתת להם לשכתב את ההיסטוריה, ואסור לנו לתת להם להשתיק את העדים האחרונים שנותרו בינינו. אנחנו נמשיך להשמיע את קולם, בגאווה, בעוצמה, וללא מורא.