למה העולם לא מבין אותנו? התובנה של פרופ' דן שפטן

שלום לכולם, כאן אריאל.

הרבה פעמים, כשאנחנו נתקלים בביקורת חריפה, ארסית וחסרת פרופורציות כלפי מדינת ישראל בעולם, התגובה האוטומטית שלנו היא להגיד: "זו אנטישמיות". וזה נכון, האנטישמיות הייתה איתנו, נמצאת איתנו, ולצערנו כנראה גם תישאר איתנו עוד זמן רב. היא משנה צורות, לובשת ופושטת מסכות, אבל השנאה העתיקה הזו חיה ובועטת.

אבל האם זה כל הסיפור? האם כל ביקורת, כל חוסר הבנה, וכל גינוי באו"ם או בקמפוסים בארצות הברית נובעים אך ורק משנאת יהודים טהורה?

פרופסור דן שפטן מציג זווית מרתקת שמרחיבה את התמונה. הוא מסביר שהסיבה שהעולם לא מבין אותנו, ולעיתים קרובות גם לא מסוגל להבין אותנו, היא הרבה יותר עמוקה ומורכבת מסתם אנטישמיות קלאסית. זה משהו גדול יותר, שקשור לפער בלתי נתפס בחוויית המציאות.

הפער התפיסתי: 80 שנות שקט מול מציאות קיומית

בואו נסתכל על אירופה ועל חלקים גדולים מארצות הברית. מדובר באנשים ובחברות שכבר 80 שנה – מאז סוף מלחמת העולם השנייה – לא באמת יודעים מה זו מלחמה קיומית על הבית. הם חיים ביבשות שלוות, מוקפים במדינות דמוקרטיות שוחרות שלום, ונהנים משגשוג כלכלי וביטחון אישי ברמה היסטורית.

כשאנשים שחיים בבועה של שקט מנסים לשפוט את מדינת ישראל, הם עושים זאת דרך המשקפיים של המציאות שלהם. הם לא מבינים מה זה אומר לחיות בשכונה שלנו. ישראל נמצאת בלב המזרח התיכון, סביבה קשוחה, חסרת סובלנות וחסרת רחמים כלפי מי שמפגין חולשה.

כדי לשרוד בסביבה הזו, ישראל צריכה לקבל החלטות קשות. היא צריכה להגן על עצמה בכוח, בנחישות, ולעיתים בצורה שנראית למערב כנוקשה מדי. אבל לאנשים שמעולם לא חוו איום על חייהם רק בגלל זהותם או מיקומם הגיאוגרפי, קשה מאוד לקבל את זה. הם מנסים להחיל את חוקי המשחק של מערב אירופה על הג'ונגל של המזרח התיכון.

אי של קדמה בתוך ים של רדיקליות

הטרגדיה – או אולי הנס – של ישראל, היא שאנחנו לא מתאימים לשכונה שבה אנחנו חיים. אנחנו לא כאן כדי להקים עוד דיקטטורה מזרח תיכונית. אנחנו כאן כדי לבנות חברה טובה יותר. ישראל היא דמוקרטיה תוססת, מרכז של מדע מתוחכם, טכנולוגיה, זכויות אדם וקדמה. אנחנו מנסים לחיות חיים מערביים ומתקדמים.

אבל מולנו עומדים כוחות רדיקליים. איראן ושלוחותיה לא פועלים לפי האמנות של ז'נבה ולא מתרשמים מנאומים על זכויות אדם. הם עובדים יום יום כדי לקדם אג'נדה של השמדה. כשאתה מתמודד מול טרוריסטים שמטרתם המוצהרת היא למחוק אותך מהמפה, אתה לא יכול להילחם בהם עם פרחים וגינויים באו"ם.

וכאן בדיוק נוצר הקצר בתקשורת מול העולם. כשישראל נאלצת להפעיל כוח צבאי עוצמתי נגד טרור, המערב מזדעזע. הם לא מבינים את המהלך. הם שואלים: "למה אי אפשר פשוט לשבת ולדבר? למה להפעיל כל כך הרבה כוח?". הם שואלים את זה כי הם לא מבינים את נקודת ההתחלה: שהצד השני לא רוצה פשרה, הוא רוצה השמדה.

איך אנחנו צריכים להגיב?

ההבנה הזו, שהביקורת אינה נובעת רק משנאה אלא מנתק מוחלט מהמציאות, צריכה לשנות את הדרך שבה אנחנו עושים הסברה. כשאנחנו ניגשים לדבר עם סטודנט אמריקאי או עיתונאי אירופאי, אנחנו צריכים להבין שאנחנו לא רק מתמודדים עם דעות קדומות, אלא עם עולם מושגים שונה לחלוטין.

אנחנו צריכים להסביר לא רק "מה" אנחנו עושים, אלא "איפה" אנחנו חיים. עלינו להמחיש את הפער בין הערכים המערביים שאנחנו חולקים איתם, לבין הסביבה העוינת שבה אנחנו נאלצים להגן על הערכים האלה. זה לא פשוט, כי קשה מאוד להסביר לאדם שבע ושלו מהי תחושת סכנה קיומית, אבל זו המשימה שלנו. אנחנו צריכים להראות להם שאנחנו קו ההגנה הראשון של העולם החופשי כולו מול אותה רדיקליות בדיוק.

אשליית האהבה העולמית

יש בתוכנו, וגם בעולם, כאלה שחושבים שאם רק נהיה קצת יותר מתפשרים, אם רק נתאים את עצמנו לציפיות של הקהילה הבינלאומית – כולם יאהבו אותנו.

אבל המציאות היא שונה לחלוטין. ישראל לא יכולה לשנות את עורה כדי למצוא חן בעיני מישהו. אם נוותר על העקרונות הביטחוניים שלנו ועל זכותנו להגנה עצמית אגרסיבית כשצריך, אנחנו פשוט לא נשרוד. הכוחות הרדיקליים שסובבים אותנו לא מתכוונים לעצור, ואם ננסה לשחק לפי הכללים של אירופה הקלאסית מול טרוריסטים, אנחנו נשלם מחיר קיומי.

שורה תחתונה

הביקורת על ישראל בעולם מורכבת משילוב של אנטישמיות, יחד עם בורות עמוקה וחוסר יכולת תפיסתית של המערב להבין את מציאות חיינו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשנות את מדיניות ההישרדות שלנו רק כדי לקבל מחיאות כפיים. עלינו להמשיך לבנות כאן את החברה הדמוקרטית, המדעית והמתקדמת שלנו, ולשמור עליה מכל משמר – גם אם העולם לא תמיד מבין את הדרך שבה אנחנו נאלצים לעשות זאת.