מודל ה-7 באוקטובר מתרחב: האזהרה של יוני בן מנחם והאתגר הביטחוני שלנו

שלום חברים, כאן אריאל אורבוך. במסגרת העשייה היומיומית שלנו ב"חרב גדעון", אני זוכה לפגוש, לשוחח ולראיין אנשים שחיים ונושמים את המציאות הביטחונית, המדינית וההסברתית של מדינת ישראל. המטרה שלי היא תמיד להביא לכם את הקולות החשובים ביותר, את הניתוחים המעמיקים ביותר, ואת האמת הלא מצונזרת על המצב שבו אנו נמצאים. לאחרונה, קיימתי ראיון מרתק וחשוב מאין כמותו עם יוני בן מנחם, חוקר ומומחה לענייני המזרח התיכון. במהלך השיחה שלנו, יוני אמר משפט אחד קצר, אך כזה שחודר עמוק אל תוך הבטן ומחייב אותנו לעצור, לחשוב ולהפנים את גודל השעה.

הוא אמר כך: "אנחנו רק בהתחלה של מה שהתחיל לפני 3 שנים. בחזיתות נוספות מאמצים את מודל ה-7 באוקטובר וניצב בפנינו אתגר בטחוני עצום". המשפט הזה, על כל חלקיו, מקפל בתוכו את הסיפור השלם של המערכה שאנו מנהלים כעת. אני רוצה לקחת אתכם למסע קצר בעקבות המילים הללו, ולנתח יחד איתכם מה הן אומרות עלינו, על האויבים שלנו, ועל העתיד של מדינת ישראל.

האשליה של אירוע נקודתי וההבנה שאנחנו רק בהתחלה

הנטייה הטבעית של בני אדם, ובוודאי של מדינות דמוקרטיות החפצות בחיים ובשקט, היא להסתכל על אירועי טרור או מלחמות כעל אירועים נקודתיים. משהו שמתחיל, מגיע לשיא, ומסתיים. אבל יוני בן מנחם שם לנו מראה מול הפנים ומזכיר לנו אמת כואבת: אנחנו לא נמצאים אחרי השיא, ואנחנו אפילו לא קרובים לסוף. לדבריו, אנחנו רק בהתחלה של מה שהתחיל לפני שלוש שנים.

האמירה הזו דורשת מאיתנו לשנות את הדיסקט. היא דורשת מאיתנו להבין שהשבעה באוקטובר לא היה אירוע שצמח בחלל ריק בבוקר בהיר אחד. הוא היה תוצאה של תהליך ארוך, מחושב ומתוכנן היטב. תהליך של התעצמות, של הקצנה, של בניית תשתיות טרור ושל הכנת הלבבות בצד השני לקראת עימות כולל. כשאנחנו מבינים שהזרעים נזרעו כבר לפני שלוש שנים, אנחנו מבינים שההתמודדות שלנו לא יכולה להיות קצרת מועד. אנחנו חייבים אורך נשימה, חוסן לאומי, והבנה שהמערכה הזו תלווה אותנו עוד זמן רב. אנחנו חייבים להיות מוכנים מנטלית, צבאית והסברתית למרתון ארוך, ולא לריצת ספרינט.

מודל ה-7 באוקטובר: סכנה של ייצוא טרור

החלק השני באזהרתו של יוני בן מנחם הוא אולי המטריד ביותר. הוא מציין כי "בחזיתות נוספות מאמצים את מודל ה-7 באוקטובר". מהו בעצם אותו מודל? מדובר במודל שטני המשלב הפתעה מוחלטת, אכזריות בלתי נתפסת, פגיעה מכוונת ושיטתית באזרחים, נשים, ילדים וקשישים, ושימוש בלוחמה פסיכולוגית ותקשורתית כדי להטיל אימה ולשתק את החברה הישראלית.

ההצלחה הטקטית של האויב באותו בוקר ארור הפכה למעין "תעודת זהות" של טרור מודרני בעיני ארגוני טרור אחרים. ההבנה שחזיתות נוספות מסתכלות על המודל הזה, לומדות אותו, ומאמצות אותו, היא קריאת השכמה עבור כל אחד ואחת מאיתנו. זה אומר שהאויבים שלנו מסביב לא רק שואפים להשמיד אותנו, אלא הם מצאו, לשיטתם, את נוסחת הקסם לעשות זאת. הם רואים כיצד פשיטה המונית, שבירת קווי הגנה ופגיעה בעורף האזרחי יוצרות אפקט תודעתי חסר תקדים. מול המודל הזה, אנחנו ב"חרב גדעון" יודעים שהתשובה שלנו חייבת להיות כפולה: עוצמה צבאית מוחצת שלא משאירה מקום לספק, והסברה התקפית שחושפת את פרצופו האמיתי של האויב בפני העולם כולו.

חזיתות נוספות: כשהאיום הופך לרב-זירתי

כאשר מדברים על חזיתות נוספות, המחשבה נודדת מיד לכל הגבולות שלנו. המזרח התיכון הוא שכונה קשוחה, והאויבים שלנו פועלים מתוך רשת עכביש של טרור המגובה וממומנת על ידי גורמים אזוריים קיצוניים. המעבר מאיום של זירה אחת לאיום רב-זירתי הוא שינוי פרדיגמה שדורש ממערכת הביטחון, וגם מאיתנו כאזרחים, היערכות שונה לחלוטין.

אם מודל ה-7 באוקטובר יאומץ וייושם חלילה בחזיתות אחרות, המשמעות היא שעלינו להיות דרוכים בכל גזרה. אין יותר גבולות של שקט מוחלט. כל גבול הוא פוטנציאל להתלקחות, וכל אויב מעבר לגדר לומד את נקודות התורפה שלנו. זהו מצב שדורש מאיתנו עירנות שיא, השקעה אדירה במודיעין, ובעיקר – אחדות פנימית. מול ריבוי חזיתות, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות מפוצלים. האחדות שלנו היא הנשק הסודי החזק ביותר שלנו מול כל חזית שתנסה לאתגר אותנו.

האתגר הביטחוני העצום שניצב בפנינו

יוני בן מנחם מסכם את דבריו בקביעה הברורה: "ניצב בפנינו אתגר בטחוני עצום". המילה "עצום" אינה הגזמה. זהו אתגר היסטורי, אולי הגדול ביותר שידעה מדינת ישראל מאז הקמתה. זהו אתגר שמשלב לוחמה בשטח בנוי, התמודדות עם מנהרות טרור, הגנה על עורף אזרחי מטווח, ומעל הכל – התמודדות בזירה הבינלאומית והמשפטית שבה כל פעולה שלנו נבחנת בזכוכית מגדלת עוינת.

האתגר הזה הוא לא רק של צה"ל ושל כוחות הביטחון. זהו אתגר של כולנו. כל אחד מאיתנו הוא שגריר. כל אחד מאיתנו הוא לוחם בחזית ההסברה. כשאנחנו מבינים את גודל האתגר, אנחנו מבינים גם את גודל האחריות שמוטלת על כתפינו. אנחנו חייבים להמשיך לספר את הסיפור שלנו, להילחם על האמת שלנו, ולא לתת לשקרים ולתעמולה של האויב לנצח. ב"חרב גדעון" אנחנו עושים זאת יום יום, שעה שעה, מתוך אמונה עמוקה בצדקת הדרך שלנו.

שורה תחתונה

הראיון עם יוני בן מנחם הוא תזכורת כואבת אך הכרחית למציאות שבה אנו חיים. אנחנו רק בתחילתה של מערכה ארוכה שהחלה לפני שלוש שנים. האויבים שלנו לומדים ומאמצים את מודל ה-7 באוקטובר בחזיתות נוספות, והאתגר הביטחוני שניצב מולנו הוא עצום. אבל יחד עם גודל האתגר, כך גם גודל העוצמה והרוח של עם ישראל. אנחנו לא נישבר, אנחנו לא נוותר, ואנחנו נמשיך להילחם על הבית שלנו – גם בשדה הקרב וגם בחזית ההסברה.

אני מזמין אתכם לצפות בקטע נוסף מתוך הראיון שלי איתו. צפו, הקשיבו היטב לדברים, וספרו לי בתגובות מה אתם חושבים. איך לדעתכם עלינו להיערך לאתגרים הללו? כיצד נוכל לחזק את ההסברה שלנו מול מודל הטרור הזה? מחכה לקרוא את התובנות שלכם.