אתם לא לבד: הקולות המפתיעים של תמיכה ביהודי לונדון

בימים שבהם נדמה שהרחובות באירופה, ובמיוחד בבירות כמו לונדון, הפכו לזירה עוינת עבור יהודים וישראלים, קל מאוד לשקוע בתחושה של ייאוש. התקשורת מציפה אותנו בתיעודים של הפגנות ענק, קריאות שטנה, ושלטים שמבקשים למחוק את הנוכחות שלנו. אבל דווקא בתוך החושך הזה, צצות לעיתים נקודות של אור שחובה עלינו להאיר עליהן זרקור. הסרטון שאנחנו מדברים עליו היום הוא בדיוק נקודת אור כזו. הוא לא מציג עימות קולני או ויכוח פוליטי סוער, אלא משהו הרבה יותר אנושי, בסיסי ומרגש: סולידריות פשוטה של אדם ברחוב. זהו מסר של תקווה שאנחנו חייבים להדהד הלאה.

המפגש ברחוב: ג'אק ומורדכי

התיעוד מציג סיטואציה יומיומית שלכאורה לא אמורה להיות חריגה, אך במציאות של היום היא מקבלת משמעות אדירה. אדם בשם ג'אק ניגש אל יהודי ברחובות לונדון. הוא פותח בשאלה הפשוטה ביותר: ״שלום, איך אתה? אתה בסדר?״. בתוך האקלים הנוכחי, עצם הפנייה הזו, שנועדה לדרוש בשלומו של אדם בעל חזות יהודית, אינה מובנת מאליה.

מתוך חילופי הדברים, ניכר שג'אק מבקש להביע את צערו ואת הזדהותו עם מה שעובר על העם היהודי. למרות שקשיי שפה או תרגום אולי משבשים מעט את המילים המדויקות, הכוונה זועקת לשמיים. הוא מדבר על כך שהוא מודע למה שקרה, ומביע תקווה שהאנשים מולו יישארו בטוחים. כאשר הוא שואל לשמו של בן שיחו ונענה ״מורדכי״, ג'אק לוחץ את ידו ואומר: ״יפה להכיר אותך, ג'אק״.

אבל המשפט החשוב ביותר במפגש הזה, המשפט שצריך להדהד בכל קהילה יהודית בתפוצות, הוא המסר החד-משמעי שג'אק בוחר להעביר: ״אני רק רוצה שתדעו שאתם לא לבד... תהיה פוזיטיבי״. המילים הללו, ״אתם לא לבד״, הן התרופה החזקה ביותר נגד הרעל שמפיצים ארגוני השנאה.

המציאות המורכבת של יהדות בריטניה

יהדות בריטניה היא אחת הקהילות הוותיקות והמפוארות בעולם. לאורך עשרות שנים, יהודים השתלבו באופן עמוק בחברה הבריטית - בכלכלה, בתרבות, בפוליטיקה ובמדע. לונדון תמיד נחשבה לעיר קוסמופוליטית, סובלנית ומכילה. אולם, האירועים האחרונים יצרו סדק עמוק בתחושת הביטחון הזו. מאות אלפי מפגינים שצועדים ברחובות בקריאות אנטי-ישראליות ואנטישמיות מובהקות, יצרו אווירה של פחד. סטודנטים יהודים חוששים להגיע לקמפוסים, ובתי עסק בבעלות יהודית סופגים השחתות.

בתוך הקלחת הזו, קל מאוד ליהודי המקומי להרגיש שכל המורשת העשירה הזו נמחקת ברגע. המפגש עם אדם כמו ג'אק הוא לא רק מחווה נימוסית; הוא עוגן של שפיות. הוא מזכיר לקהילה שהברית בינם לבין החברה הבריטית הרחבה לא נותקה לחלוטין. הוא מוכיח שישנם אזרחים בריטים שרואים מבעד לתעמולה השקרית, שמסרבים להיסחף אחרי ההמון המוסת, ושבוחרים בדרך של אנושיות והיגיון בריא.

הפסיכולוגיה של האנטישמיות המודרנית

כדי להבין למה סרטון כזה הוא כל כך קריטי, אנחנו צריכים להבין את המנגנון שבו פועלת האנטישמיות החדשה. המטרה של ההפגנות האלימות, של ההטרדות בקמפוסים ושל הקמפיינים ברשתות החברתיות היא לא רק לפגוע פיזית. המטרה המרכזית היא פסיכולוגית: לבודד אותנו. לגרום לכל יהודי בלונדון, בפריז, בניו יורק או בסידני להרגיש שהוא מוקף באויבים. לגרום לו להוריד את הכיפה, להסתיר את שרשרת מגן הדוד, ולהוריד את הראש.

כאשר התקשורת מתמקדת רק בקיצונים שצועקים ברחובות, נוצרת אשליה אופטית שזהו קולו של הרוב. אבל המציאות מורכבת הרבה יותר. ישנו ״רוב דומם״, או לפחות מיעוט משמעותי מאוד, של אנשים הגונים. אנשים כמו ג'אק, שרואים את החדשות, מבינים את העוול, ומרגישים צורך אנושי לגשת ולהגיד: ״אנחנו רואים אתכם, אנחנו מבינים את הכאב שלכם, ואנחנו לא מסכימים עם השנאה שמופנית כלפיכם״.

תפקידנו במערך ההסברה: להדהד את הטוב

כשאנחנו עוסקים בהסברה, הנטייה הטבעית שלנו היא להתגונן ולתקוף חזרה. אנחנו מקדישים שעות ארוכות להפרכת שקרים, לחשיפת צביעות ולהתמודדות עם טענות קשות. זהו מאבק חשוב מאין כמותו, ואנחנו לא נפסיק לנהל אותו. אבל הסברה מנצחת אינה מורכבת רק ממגננה. היא מורכבת גם מחיזוק הבריתות שלנו ומבניית חוסן פנימי.

הכיתוב שליווה את הסרטון המקורי קרא: ״שתפו את הסרטון לעוד אנשים״. זוהי אינה רק בקשה טכנית לוויראליות, זוהי קריאה לפעולה אסטרטגית. כאשר אנחנו משתפים תוכן כזה, אנחנו משיגים שתי מטרות קריטיות:

ראשית, אנחנו מחזקים את האחים והאחיות שלנו בתפוצות. יהודי שחי בלונדון ורואה את הסרטון הזה, מקבל זריקת עידוד משמעותית. הוא מבין שהשכן שלו ברכבת התחתית או הקופאי בסופרמרקט עשויים להיות אנשים כמו ג'אק, ולא בהכרח תומכי טרור.

שנית, אנחנו מעודדים אנשים נוספים שאינם יהודים לצאת מאזור הנוחות שלהם. כאשר אדם רואה שמעשה של סולידריות זוכה להערכה ולתפוצה, הוא עשוי לקבל את האומץ לגשת בעצמו ליהודי ברחוב ולהביע תמיכה. האומץ, בדיוק כמו הפחד, הוא מדבק.

איך אנחנו יכולים לעזור מכאן?

כאשר אנחנו, כאן בישראל, צופים בסרטונים הללו, עולה לעיתים השאלה: מה אנחנו יכולים לעשות? התשובה היא פשוטה אך עוצמתית: להעניק להם גב. ההסברה הישראלית לא צריכה להתמקד רק בלהסביר את צדקת הדרך של צה״ל או את ההיסטוריה של הסכסוך. עליה לכלול גם חיבוק חם ליהדות התפוצות. כאשר אנחנו משתפים את הסיפורים הללו, אנחנו משדרים מסר כפול: ליהודי התפוצות אנחנו אומרים ״אנחנו רואים את ההתמודדות שלכם ומעריכים אותה״, ולתומכים שלנו בעולם אנחנו אומרים ״תודה. הקול שלכם חשוב, והוא נשמע עד אלינו״.

שורה תחתונה

המלחמה על התודעה אינה מתנהלת רק באולפני הטלוויזיה או בדיונים באו״ם. היא מתנהלת ברחובות, במפגשים האנושיים הקטנים של היום-יום. המפגש בין ג'אק למורדכי בלונדון מזכיר לנו אמת בסיסית שלפעמים קל לשכוח: יש לנו חברים בעולם. יש אנשים שמבינים את הצדק שבדרכנו, שכואבים את כאבנו, ושמוכנים לעמוד לצידנו גם כשהרוחות סוערות. תפקידנו הוא לא רק להילחם בחושך, אלא גם לדעת לחבק את האור, להגביר אותו, ולהזכיר לעצמנו ולעולם כולו: אנחנו לא לבד.