למה יש דיון סביב השם של שדה התעופה החדש בדרום?

הממשלה צפויה לאשר את הקמת שדה התעופה הבינלאומי "צקלג". חלק מחברי הכנסת הציעו לשנות את השם ל"התקומה" כסמל לצמיחת הדרום מאז השבעה באוקטובר, בטענה שהציבור הרחב לא מכיר את המשמעות של השם צקלג.

מהו הסיפור המקראי של העיר צקלג?

כאשר דוד המלך ברח משאול, הוא התיישב בצקלג עם אנשיו ומשפחותיהם. בזמן שיצאו להילחם, העמלקים פשטו על העיר, שרפו אותה וחטפו את כל הנשים והילדים. דוד ואנשיו רדפו אחריהם, הביסו אותם וחילצו את כל החטופים.

כיצד חילק דוד המלך את השלל לאחר שניצח את העמלקים?

מתוך 600 לוחמיו של דוד, 200 היו תשושים ונשארו מאחור לשמור על הציוד. הלוחמים שחזרו מהקרב סירבו לחלוק איתם את השלל, אך דוד פסק שיש לחלק את הרכוש שווה בשווה, שכן גם מי שנשאר לשמור הוא חלק בלתי נפרד מהמאמץ המלחמתי.

סיפורה של צקלג: למה שדה התעופה בדרום חייב לשאת את השם הזה?

הממשלה צפויה לאשר את הקמת שדה התעופה הבינלאומי בדרום. יש המציעים לקרוא לו "התקומה", אך השם "צקלג" טומן בחובו סיפור היסטורי מדהים ורלוונטי מתמיד.

היום הממשלה צפויה לאשר את הקמת שדה התעופה הבינלאומי החדש בדרום, שדה התעופה "צקלג". לקראת ההחלטה, עלתה הצעה מצד חברי כנסת לשנות את השם ולקרוא לשדה התעופה "התקומה", כסמל לצמיחת הדרום מאז השבעה באוקטובר. הרי זה כל הכיוון עכשיו, נכון? תקומה בדרום, שדה תעופה שדרכו יוצאים ונכנסים למדינת ישראל. על פניו, נשמע שאין שם ראוי מזה.

אבל כשהייתי בדיון בטלוויזיה, אמרתי שאני מסכים עם הרעיון הכללי של בנייה והתחדשות, אך אני בעד שמות תנ"כיים. אני חושב שאין שם ראוי יותר מ"צקלג". הבעיה היא שרוב האנשים פשוט לא מכירים את הסיפור של צקלג. אז כאן, בבלוג, תרשו לי סוף סוף לפרט טיפה יותר ממה שאפשר בלחץ הזמן של אולפן הטלוויזיה, ולהסביר למה אני חושב שצריך להמשיך ולקרוא לשדה התעופה "צקלג" ולא שום דבר אחר – גם לא "התקומה".

למה דווקא שמות תנ"כיים?

דבר ראשון, כשאנחנו שומעים את המילה "צקלג", התגובה הראשונה של רוב האנשים שלא מכירים את הביטוי היא תהייה: "מה זה אומר?". בעקבות זאת, חלק מהאנשים ילכו ויבדקו. וזה בדיוק מה שאנחנו רוצים! אני חושב שבאופן כללי אנחנו צריכים לאמץ הרבה יותר שמות ומושגים מתוך התנ"ך שלנו, כדי לעורר סקרנות וכדי שאנשים ילכו, יבדקו וילמדו על המורשת העשירה שלנו.

השבעה באוקטובר של דוד המלך

הסיפור של צקלג מתחיל כשדוד המלך ברח משאול שרצה להרוג אותו. כאשר הוא ברח, הוא יצר ברית עם אכיש, מלך גת. אכיש אמר לדוד שהוא יכול לשבת בעיר צקלג. דוד התיישב שם עם האנשים שלו, עם נשותיו והילדים, והם הקימו שם את המאחז שלהם.

כאשר דוד ואנשיו היו יוצאים להילחם בפלשתים ובאויבים אחרים, העיר נשארה מאחור. יום אחד, כשדוד חזר עם החיילים שלו, הוא גילה מחזה מחריד: העמלקים פשטו על צקלג. הם שרפו את העיר, אנסו, בזזו, וחטפו את נשותיו, את הילדים ואת כל הרכוש.

אתם מבינים? מוכר לכם הסיפור הזה מאיפשהו? עשו לדוד המלך את מה שעשו לנו בעזה. הם פשוט חטפו את הנשים ואת הילדים מתוך הבתים שלהם.

אני רוצה להגיד לכם שכשדוד ואנשיו חזרו לצקלג וראו את החורבן, הם היו שבורים. הם היו מרוסקים, כמעט כמו שאנחנו היינו בשמיני לאוקטובר ובימים שלאחר מכן. הם בכו מרה, ואפילו יש דיבורים במקרא על כך שהחיילים היו כל כך מיואשים וזועמים עד שרצו לסקול את דוד המלך.

"ארדוף אויביי ואשיגם"

אבל אז, דוד המלך התעשת על עצמו. הוא קרא לאביתר הכהן ושאל אותו: "מה עליי לעשות? האם עליי ללכת לחפש ולרדוף אחרי העמלקים האלה?". צריך להבין שבאותה תקופה לא היה להם מושג לאן האויב ברח. היו המון מערות מסתור ואזורים שוממים. לאן תלך מתוך כל המרחב העצום הזה?

אביתר הכהן, בהיוועצות עם האורים והתומים, העביר לדוד את המסר האלוהי החד-משמעי: "לך, אלוהים איתך. תרדוף אותם, תשיג אותם". לימים, בתהילים, דוד המלך יכתוב את המילים האלמותיות: "אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם, וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם". אני ארדוף אותם, ואני לא ארגע עד שאני אתפוס אותם.

ובדיוק כך היה. דוד ואנשיו יצאו למרדף. בדרך, הם מצאו נער מצרי שהיה תשוש ועל סף מוות. במקום להתעלם ממנו, הם השקו אותו, הביאו לו מים ועזרו לו להתאושש קצת. כשהתאושש, הנער סיפר שהוא היה עבד של העמלקים, והם פשוט זרקו אותו לצדי הדרך כשהוא חלה. אותו מעשה חמלה שדוד ואנשיו הפגינו כלפי הנער המצרי, הביא לכך שהוא סיפר להם לאן העמלקים הלכו והוביל אותם אליהם.

הניצחון, החילוץ וחלוקת השלל

דוד ואנשיו מצאו את העמלקים יושבים, חוגגים וסובאים. הם חיכו קצת לשעת כושר, תקפו – ופשוט חיסלו את העמלקים, חוץ מכמה מאות שהצליחו לברוח. דוד השיג את כל הרכוש בחזרה וחילץ את נשותיו ואת הילדים עד האחרון שבהם.

כאן מגיע עוד חלק מרתק בסיפור, שעלה לי לא מזמן בשיחה עם מישהו מהציבור החרדי. כשהם יצאו למרדף, היו עם דוד 600 חיילים. אבל בשלב מסוים, 200 מהם היו תשושים מדי ולא עמדו בקצב. דוד אפשר להם להישאר מאחור ואמר להם: "הישארו כאן ותחכו לנו", והם שמרו על הציוד.

כאשר דוד חזר עם כל השלל ועם הרכוש שהם לקחו מהעמלקים (שבזזו מקומות נוספים מלבד צקלג), 400 החיילים שלחמו בפועל אמרו: "אנחנו נלחמנו וסיכנו את חיינו. הם ישבו פה וחיכו. לכן, לא נחלוק איתם את השלל".

אבל דוד המלך קבע עיקרון מנהיגותי מדהים: לא. כל האנשים האלה הם חלק מהמלחמה שלנו. גם מי שנשאר לשמור על הכלים הוא חלק מהמאמץ המלחמתי, ולכן אנחנו נחלק את השלל שווה בשווה. הבחור החרדי ששוחחתי איתו אמר לי: "תראה, גם דוד המלך הבין שלא כולם צריכים להילחם בחזית כדי להיות חלק מהמערכה". זו סוגיה מאוד מעניינת שמעוררת מחשבה גם על ימינו ועל המבנה של החברה שלנו.

השורה התחתונה

הסיפור של צקלג הוא לא סתם סיפור היסטורי רחוק. זה סיפור על חורבן פתאומי, על כאב עצום, אבל גם על התעשתות, על רדיפת האויב עד חורמה, על חילוץ חטופים ועל ניצחון מוחלט.

אני חושב שאנחנו צריכים להמשיך ולקרוא לשדה התעופה "צקלג". אנחנו צריכים להזכיר את הסיפור הזה לעצמנו כדי לזכור מאיפה באנו, ובעיקר להזכיר לכל אויבינו: אנחנו נרדוף אתכם ונשיג אתכם, ולא נשוב עד כלותכם.

מה דעתכם? האם אתם חושבים שאנחנו צריכים לקרוא לשדה התעופה שרוצים לבנות "צקלג"? ומה אתם חושבים על ההחלטה הספציפית של דוד לחלק את הרכוש שווה בשווה גם לאלה שלא נלחמו בפועל? אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות.