המועמד לראשות עיריית ניו יורק והסכנה שמאחורי המילים היפות

האם יכול להיות שהמתמודד על ראשות העיר ניו יורק – שכבר בבחירות הקרובות בסוף השנה יש צפי שייבחר לתפקיד היוקרתי – מחזיק בעמדות עוינות כלפי מדינת ישראל, ועדיין מצליח לגרוף קולות של מצביעים יהודים? התשובה, למרבה הצער, היא כן.

היום אני רוצה לדבר איתכם על זוהרן ממדאני, פוליטיקאי שמצא ניסוח מאוד מעניין ומתוחכם כדי להגיד דברים קשים בצורה כזו שאנשים פשוט לא ישימו לב למשמעות האמיתית שלהם. ויותר מזה – הניסוח הזה מאפשר לו לקבל תמיכה אפילו מיהודים שלא מבינים את הסכנה שטמונה במילותיו.

מלכודת המילים היפות: ראיון עם כוונה נסתרת

כשמקשיבים לראיונות של ממדאני, צריך לשים לב היטב לניואנסים. המראיין שואל אותו שאלה ישירה: "האם לישראל יש זכות קיום?". ממדאני, כפוליטיקאי משופשף, לא נופל למלכודת של תשובה שלילית ישירה. הוא עונה בחיוב, ומסביר שכמו כל אומה תחת החוק הבינלאומי, יש לה זכות להשתתף בקהילת העמים.

אבל אז מגיעה שאלת ההמשך הקריטית: "האם אתה מכיר בזכות הקיום של ישראל כמדינה יהודית?".

כאן בדיוק מתרחש הקסם הרטורי המסוכן. ממדאני עונה שהוא תומך בישראל כ"מדינת כל אזרחיה". על פניו, לאוזן המערבית והליברלית, זה נשמע נפלא. דמוקרטיה, שוויון, זכויות אדם. מי יכול להתנגד לזה? אבל כשפורטים את המילים האלה למציאות הגיאופוליטית של המזרח התיכון, התמונה שמתקבלת היא שונה לחלוטין.

אפקט "רמי לוי": איך המוח שלנו משלים פערים

כדי להבין איך הטריק הזה עובד על השומעים, אני רוצה לקחת אתכם רגע אחורה בזמן, לפרסומת ישנה של רמי לוי שהתנוססה על שלטי חוצות ברחבי ישראל. היה כתוב שם בגדול: "רמי לוי – סופר זול במדינה".

שימו לב לניסוח: לא "הסופר הזול ביותר במדינה", אלא "סופר זול במדינה". מבחינה תחבירית ומשפטית, המשמעות היא שהוא פשוט עוד סופרמרקט אחד מיני רבים שהוא זול. אבל אני זוכר שתהיתי לעצמי כשראיתי את זה – האם אנשים שקוראים את השלט באמת מנתחים אותו ככה? התשובה היא לא. המוח האנושי משלים את החסר, והצרכן קורא את זה כ"הכי זול".

זה בדיוק מה שקורה עם הרטוריקה של ממדאני. כשהוא אומר "מדינה שווה לכל אזרחיה", המצביע הממוצע בניו יורק – כולל המצביע היהודי – שומע "דמוקרטיה מתוקנת". הוא לא עוצר לחשוב על המשמעות המעשית של המילים האלה בהקשר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

המשמעות האמיתית של "מדינת כל אזרחיה"

אז מה זה בעצם אומר, בפועל, להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" בראייתו של ממדאני ושל גורמים אנטי-ציוניים אחרים?

המשמעות היא אחת: ביטול חוק השבות, אזרוח של מיליוני פלסטינים בתוך שטחי מדינת ישראל, ויצירת מציאות דמוגרפית חדשה לחלוטין. במציאות כזו, יהיה רוב פלסטיני מובהק, והיהודים יהפכו למיעוט.

במילים פשוטות: תהיה לנו עוד מדינה מוסלמית במזרח התיכון, עם מיעוט יהודי. כל מי שמבין את מה שהוא אמר כאן, מבין שזו סכנה אמיתית וקיומית למדינת ישראל. אם הבן אדם הזה ייבחר בבחירות הקרובות לראשות עיריית ניו יורק – העיר עם האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר מחוץ לישראל – תהיה לכך השפעה תודעתית ופוליטית עצומה.

האסימון שנפל: החוצפה שבעצם השאלה

יש תוספת קטנה שאני חייב להוסיף, וזה משהו שקרה לי ממש לקראת סיום העבודה על הסרטון. כשסיימתי לערוך, פתאום זה היכה בי בצורה הרבה יותר עוצמתית. נפל לי אסימון שקשור לרובד עמוק הרבה יותר של הדיון הזה.

איזה מין חוצפה זו בכלל לשאול את השאלה: "האם לישראל יש זכות להתקיים?"

תחשבו על זה רגע. אפילו אני, שעוסק בהסברה ביומיום, שחי ונושם את הטיעונים האלה, ושכבר אמרתי את הדברים האלה בסרטונים אחרים – הדבר הזה ברח לי לרגע מתשומת הלב. אנחנו כל כך רגילים להתגונן, כל כך רגילים להסביר למה כן מגיע לנו להתקיים, שאנחנו שוכחים לעצור ולשאול: למה אנחנו בכלל עומדים למשפט?

על איזו עוד מדינה בעולם מעזים לשאול שאלה כזאת? האם מישהו שואל מועמד פוליטי אם לצרפת יש זכות קיום? האם מישהו מפקפק בזכותה של יפן או של ברזיל להתקיים כמדינות ריבוניות? התשובה היא לא. רק מדינת ישראל נמצאת תחת זכוכית המגדלת המעוותת הזו, שבה עצם קיומה נחשב לנושא שפתוח לדיון ציבורי.

שורה תחתונה

אנחנו חייבים להיות ערניים. מילים יפות ומושגים דמוקרטיים יכולים לשמש כנשק מסוכן כשהם מופנים נגדנו מתוך כוונה להחריב את זהותנו הלאומית. זוהרן ממדאני הוא רק דוגמה אחת לתופעה רחבה יותר של פוליטיקאים שמסווים את עוינותם לישראל תחת מעטה של פרוגרסיביות. במקביל, עלינו להפסיק לשתף פעולה עם עצם הדיון על "זכות הקיום" שלנו. אנחנו כאן, זוהי מדינתנו, וזכות הקיום שלנו אינה שאלה שפתוחה למשא ומתן או לראיונות טלוויזיה. ספרו לי בתגובות מה אתם חושבים על זה.