איך חמאס מודד ניצחון והאם אפשר לסמוך על הסכמים?

שלום לכולם, כאן אריאל אורבוך. לאחרונה אנחנו שומעים רבות על מה שמכונה ״הסכם 21 הנקודות״. ישראל הסכימה למתווה, כעשרים מדינות ערב הסכימו גם הן, והכדור, כמו תמיד, נמצא כרגע בידיים של חמאס. מה הולך לקרות עכשיו? האם אנחנו בדרך לסיום הלחימה? אני רוצה לדבר איתכם על סוגיה מאוד מאוד חשובה שנוגעת ליום שאחרי, ולדרך שבה אנחנו מבינים את המציאות במזרח התיכון.

תחשבו רגע שאנחנו עומדים בפיצול בכביש. יש לנו עכשיו שתי דרכים מרכזיות ללכת בהן, שני תרחישים אפשריים לסיום המלחמה הזו. לכל אחת מהדרכים האלו יש השלכות דרמטיות על העתיד שלנו כאן.

תרחיש ראשון: האסלאם הקיצוני מרגיש שהוא ניצח

הדרך האחת היא שהמלחמה תסתיים בתצורה כזו שבה האסלאם הקיצוני – ומבחינתנו כרגע, ארגון חמאס – מרגיש שהוא ניצח במלחמה.

כאן אנחנו חייבים להבין משהו קריטי, משהו שקשה מאוד לתפיסה המערבית שלנו לעכל: הניצחון הזה בכלל לא מדיד במונחים שלנו. אנחנו סופרים בניינים הרוסים, תשתיות שקרסו, כלכלה שנהרסה. אבל הניצחון של חמאס לא נמדד בהרס של בתים בעזה. הוא גם לא נמדד בכמות ההרוגים שלהם, ואפילו לא בכמות המנהיגים והבכירים שלהם שחוסלו על ידי צה״ל.

למה? כי מבחינתם, כל מנהיג שנהרג הוא ״שהיד״. כל אדם שנהרג בעזה, מבחינתם זה מעולה, כי זה רק משרת את הנרטיב שלהם, מביא להם סיקור תקשורתי אוהד, וגורם ליותר ויותר אנשים בעולם לצאת נגד ישראל. ההריסות של הרצועה? זה לא באמת אכפת להם.

הסכנה האמיתית היא שאם הם יסיימו את המלחמה בתחושה שהם ניצחו, אנחנו ניצור כאן תמריץ אדיר להמשיך באסטרטגיית החטיפות. הרי אם זה עבד להם פעם אחת והביא להם ״ניצחון״, למה שלא יעשו זאת שוב? וזה לא מדע בדיוני או תרחיש תיאורטי לעתיד הרחוק – ממש לאחרונה נתפס מחבל בדרך לבצע אירוע חטיפה. גם במציאות של היום, הם מחפשים לחטוף ישראלים בכל הזדמנות.

תרחיש שני: האסלאם הקיצוני מבין שהמלחמה הייתה טעות

לעומת זאת, קיים נתיב אחר בפיצול הכביש הזה. נתיב שבו האסלאם הקיצוני מבין שהמלחמה הזו הייתה טעות איומה מבחינתו. תרחיש שבו הוא מסתכל על התוצאה ורואה בעצמו מפסיד.

אם נגיע למצב הזה, חמאס וארגונים דומים יחשבו פעמיים, ואפילו שלוש, האם לבצע אירועי חטיפה בעתיד. זה אמנם לא אומר שהם לא ינסו לעולם – אנחנו הרי חיים במזרח התיכון – אבל זה בהחלט ייצור הרתעה משמעותית ויגרום להם לחשוב היטב על ההשלכות לפני שהם פועלים.

איך אפשר להשיג את הדבר הזה? התשובה טמונה בדרך שבה אנחנו קוראים ומנתחים את ההסכמים שמונחים על השולחן.

לצאת מהמשקפיים המערביים

אנחנו חייבים לבחון את ״הסכם 21 הנקודות״, וכל הסכם אחר, מנקודת מבטו של האסלאם הקיצוני, ולא מנקודת המבט המערבית שלנו.

כשאנחנו קוראים את ההסכם בעיניים מערביות, אנחנו מתנחמים בסעיפים יפים. כתוב שם ש״עזה לא תשמש כן לטרור״, ש״חמאס יתפרק מנשקו״, ויש הבטחות שמי שיניח את נשקו – ייתנו לו לחיות. כל מיני סעיפים משפטיים והצהרתיים שנשמעים מצוין באנגלית או בצרפתית.

אבל אנחנו חייבים לעצור שנייה אחת ולשאול את עצמנו שאלה כנה ונוקבת: מה באמת נחשב הפסד מבחינת האסלאם הקיצוני? התשובה היא פשוטה וחד משמעית: כיבוש של שטח. איבוד של אדמה. זה הדבר היחיד שצורב תודעה של הפסד.

חשוב לי להדגיש כאן נקודה מרכזית – כל מה שאני אומר כאן הוא לא הבעת דעה פוליטית אישית שלי. אני לא בא לכאן כדי להגיד ״יאללה, בואו נלך לכבוש את הרצועה״. המטרה שלי היא אחרת לחלוטין: אני מבקש מכם לעשות תרגיל מחשבתי. תיכנסו לנעליים של האסלאם הקיצוני. נסו להבין מה יגרום להם לחשוב שהם ניצחו, ומה יגרום להם להבין שהם הפסידו.

להחזיר את החטופים – ולמנוע את החטיפה הבאה

למה ההבנה הזו כל כך חשובה לנו? כי אם אנחנו מסתכלים גם על מחר, ולא רק על היום, אנחנו מבינים שהמשימה שלנו כפולה. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, רוצים לראות את החטופים שלנו חוזרים הביתה. זה הדבר הכי חשוב, הכי דחוף והכי כואב. אבל אנחנו רוצים גם להבטיח שלא יהיו יותר חטופים בעתיד.

זה לא יעזור לנו אם נביא את החטופים היום, ומחר בבוקר, או בעוד שנה, נמצא את עצמנו עם גל חדש של חטופים חדשים. אני מקווה שאתם מסכימים איתי על הנקודה הזו. החזרת החטופים היא המטרה העליונה כרגע, אבל היא לא יכולה להיות המטרה היחידה אם אנחנו רוצים להבטיח את החיים שלנו כאן. ולכן, המשמעות של איך סיום המלחמה נתפס בצד השני היא קריטית כדי למנוע את האסון הבא.

האם אפשר בכלל לסמוך על הסכמים?

הנקודה השנייה והאחרונה שאני רוצה להעלות נוגעת לעצם החתימה על הסכמים מול גורמים כאלה. אני רוצה שתבינו שהנושא של קיום הסכמים אצל האסלאם הקיצוני הוא לא דבר מובן מאליו בכלל. אנחנו נוטים לחשוב שחתימה על נייר היא סוף פסוק, אבל ההיסטוריה מלמדת אותנו אחרת.

כדי להמחיש את זה, בואו נחזור קצת אחורה בזמן. ישנו סרטון מפורסם של יאסר ערפאת, שצולם תוך כדי ימי הסכמי אוסלו. ערפאת נסע לדרום אפריקה, ושם הוא הוקלט בחשאי כשהוא מדבר בגלוי על ההסכם שהוא חותם עליו מול מדינת ישראל.

באותה הקלטה, ערפאת השווה את הסכמי אוסלו להסכם היסטורי וחשוב באסלאם – ״הסכם חודייביה״. זהו הסכם שלום שהנביא מוחמד חתם עליו מול שבט קורייש. אבל מוחמד הפר את ההסכם הזה לאחר שנתיים בלבד. למה? פשוט מאוד: כי במהלך השנתיים האלו הוא התעצם מספיק מבחינת נשק, לוחמים וצבא, עד שהיה לו את הכוח הנדרש כדי להפר את ההסכם ולתקוף את שבט קורייש בהפתעה.

ערפאת, באותה הקלטה היסטורית בדרום אפריקה, אמר למאזיניו: תזכרו את מה שאני אומר לכם. אני אומנם חותם על ההסכם הזה מול הישראלים, אבל זה לא באמת מחייב אותנו. זו רק טקטיקה של השהיה והתעצמות.

השורה התחתונה

כשאנחנו ניגשים להסכמים מורכבים כמו ״הסכם 21 הנקודות״, עלינו להטיל ספק. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לקרוא אותם רק דרך המשקפיים המערביים שלנו, שמקדשים ניירות, חתימות וטקסים בינלאומיים. אנחנו חייבים להבין מי עומד מולנו, איך הוא מודד ניצחון והפסד במונחים של אדמה ושטח, ומה ההיסטוריה שלו מלמדת אותנו על כיבוד הסכמים. רק מתוך הפיכחון הזה נוכל להבטיח שגם נחזיר את החטופים שלנו הביתה, וגם נמנע את החטיפה הבאה.