השיר שנותר והבית שחרב: סיפורו של עדי דגן ז"ל מקיבוץ בארי

“בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו, אל ספסלי האהובים בגן העיר. אולי נפגוש עוד בפנים אשר שכחנו, אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר.”

המילים האלו, מתוך שירו האלמותי של נתן אלתרמן, מקבלות משמעות מצמררת וקורעת לב כשאנחנו מסתכלים על המציאות שהכתה בנו ב-7 באוקטובר. שיר שמדבר על פגישה, על זיכרון, על הליכה תמימה ברחובות מוכרים – הופך פתאום לקינה על עולם שהיה ואיננו עוד. על פנים שלעולם לא נפגוש שוב ברחובות הקיבוץ, ועל שירים שנקטעו באחת.

היום, אני רוצה שנעצור לרגע. מעבר למספרים הגדולים, מעבר לסטטיסטיקות המזעזעות של אותה שבת שחורה, ישנם סיפורים אישיים. סיפורים של אנשים שקמו בבוקר אל תוך סיוט שלא יכלו לדמיין. אחד מהסיפורים הללו הוא סיפורו של עדי דגן ז"ל, תושב קיבוץ בארי.

הבוקר שהתחיל את הסיוט

תארו לעצמכם את בוקר ה-7 באוקטובר. השמש עולה על קיבוץ בארי, אחד המקומות היפים והפסטורליים בעוטף עזה. אך השלווה הזו מופרת באחת. כשהירי מתחיל, עדי ואשתו הדס מבינים מיד שעליהם לתפוס מחסה. הם נכנסים אל הממ"ד בביתם, המקום שאמור להיות הבטוח ביותר בעולם.

אבל המציאות בחוץ הייתה כאוס מוחלט. בסביבות השעה 7:30 בבוקר, נשמעות דפיקות על דלת ביתם. בחוץ עומדים יסמין פורת וטל כץ. הם לא תושבי הקיבוץ; הם צעירים שהצליחו, בנס של ממש, להימלט מתופת אחרת לגמרי – הטבח במסיבת הנובה ברעים. הם ברחו על נפשם, חיפשו מחסה, והגיעו אל דלת משפחת דגן.

האינסטינקט האנושי, הישראלי כל כך, עבד מיד. עדי והדס פתחו את דלתם ואת הממ"ד שלהם בפני יסמין וטל. יחד, ארבעתם הסתגרו בתוך החדר הממוגן. שעות ארוכות של חרדה, של חוסר ודאות, של קולות ירי וצעקות בערבית מחוץ לחלון. ארבעה אנשים שגורלם נקשר זה בזה בנסיבות האיומות ביותר שיש.

נקודת המפנה: צהרי היום

השעות נקפו. הממ"ד, שאמור להגן מפני רקטות, לא תוכנן לעמוד בפני פשיטה של צבא טרור רצחני שעובר מבית לבית. בצהרי היום, הסיוט חדר פנימה. מחבלים פרצו אל בית משפחת דגן. הם לא הסתפקו בנשק קל; הם ירו טיל RPG ישירות על דלת הממ"ד, פורצים את קו ההגנה האחרון של עדי, הדס, יסמין וטל.

מרגע זה, הם הפכו לבני ערובה. המחבלים הוציאו את הארבעה מהבית ההרוס והובילו אותם תחת איומי נשק אל בית אחר בקיבוץ – ביתה של פסי כהן ז"ל, תושבת ותיקה ואהובה בבארי.

הבית של פסי הפך למוקד של דרמה מחרידה. המחבלים ריכזו שם לא פחות מ-14 אנשים, חברי קיבוץ וניצולים, והחזיקו בהם כבני ערובה.

שעות של חרדה וקרב עקוב מדם

מה שהתרחש בבית של פסי כהן ז"ל הפך לאחד מסיפורי הקרב המורכבים והטרגיים ביותר של אותו יום. במשך שעות ארוכות, התנהל במקום משא ומתן מתוח וחילופי אש כבדים בין כוחות צה"ל, שהגיעו לזירה בניסיון לחלץ את האזרחים, לבין המחבלים שהתבצרו במקום והשתמשו באזרחים כמגן אנושי.

הזמן עבר, והשמש החלה לשקוע על הקיבוץ הבוער. רק בשעות הערב, לאחר קרב קשה וממושך, הצליחו כוחות צה"ל להשתלט על הבית ולנטרל את המחבלים.

אבל המחיר... המחיר היה בלתי נתפס. מתוך 14 בני הערובה שרוכזו בבית, רק שתיים יצאו בחיים: יסמין פורת והדס דגן. כל שאר בני הערובה, האנשים הטובים והתמימים שרק רצו לחיות את חייהם בשקט, נרצחו באכזריות. ביניהם היה גם עדי דגן ז"ל, שהגן על ביתו ופתח את דלתו לאנשים זרים בשעת צרה, וטל כץ ז"ל, ששרד את הנובה רק כדי להירצח בקיבוץ.

מילים שמקבלות משמעות חדשה

כשאנחנו חוזרים שוב למילים של אלתרמן שמתנגנות ברקע, "אולי נפגוש עוד בפנים אשר שכחנו", אנחנו מבינים את גודל האחריות המוטלת עלינו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לשכוח את הפנים. אנחנו לא יכולים לשכוח את עדי דגן. אנחנו לא יכולים לשכוח את פסי כהן. אנחנו לא יכולים לשכוח את טל כץ, ואת כל הנרצחים באותו בית ובאותו קיבוץ.

הסיפור של עדי הוא סיפור של הכנסת אורחים ברגעים החשוכים ביותר, של אימה בלתי נתפסת, ושל אובדן שאין לו שיעור. הוא תזכורת לכך שמאחורי כל שם יש עולם ומלואו, יש בית, יש אהבה, ויש חיים שנגדעו באכזריות שאין לה כפרה.

השורה התחתונה

ה-7 באוקטובר יישאר לנצח פצע פתוח בלב האומה שלנו. הסיפור של בית משפחת דגן, והקרב בביתה של פסי כהן ז"ל בקיבוץ בארי, הם עדות חיה לרוע המוחלט שעמד מולנו, אך גם לאנושיות ולערבות ההדדית של ישראלים שפתחו את דלתם גם כשהמוות עמד בפתח. חובתנו היא לזכור, להזכיר, ולדאוג שהשירים שלהם, והסיפורים שלהם, לעולם לא יידמו. יהי זכרם ברוך.