סמ"ר עדי לנדמן ז"ל: גבורת התצפיתניות בחמ"ל נחל עוז

״בואי נצא שוב לחוצות אותם הלכנו, אל ספסלי האהובים בגן העיר. אולי נפגוש עוד בפנים אשר שכחנו, אולי נשמע עוד מחדש אותו השיר.״

המילים הללו, שמתנגנות ברקע, מקבלות משמעות מצמררת וכואבת כשאנחנו חושבים על הפנים הצעירות, היפות והאהובות שאיבדנו בשבעה באוקטובר. פנים שלעולם לא יזדקנו, שלעולם לא יחזרו לאותם ספסלים אהובים בעיר הולדתן. היום, אני רוצה לעצור לרגע את שטף החיים, ולספר לכם על פנים כאלה. על גיבורה אחת מתוך רבות. על סמל ראשון עדי לנדמן זכרונה לברכה, תצפיתנית במוצב נחל עוז.

התמימות של שישי בערב: ה-"Tea Time" האחרון

כדי להבין את גודל השבר, אנחנו חייבים לחזור רגע אחד אחורה, אל השעות שלפני הסערה. זה היה ערב שמחת תורה, יום שישי, ה-6 באוקטובר 2023. במוצב נחל עוז שבעוטף עזה, החיים התנהלו בשגרה המבצעית והחברתית המוכרת. עדי בילתה את הערב עם חברותיה למוצב בארוחת ה-"Tea Time" המסורתית של תצפיתניות נחל עוז.

תחשבו על הרגע הזה. קבוצה של נערות צעירות, בנות 19, שנושאות ביומיום על הכתפיים שלהן את האחריות העצומה של הגנת הגבול והעיניים של המדינה, מוצאות רגע של נחת. שותות תה, צוחקות, חולקות חוויות של סוף שבוע בבסיס. עדי הייתה בנקודת ציון משמעותית מאוד בשירות הצבאי שלה: מיד בצאת החג, היא הייתה אמורה לעבור את מבחן החפיפה שיועד לה, לסיים את תקופת ההכשרה האינטנסיבית במוצב ולהפוך למפקדת בחמ"ל באופן רשמי. העתיד היה פרוס בפניה, מלא בהבטחה, באחריות ובגאווה מקצועית.

בוקר שמחת תורה: המעבר החד משגרה למלחמה

בבוקר החג, ה-7 באוקטובר 2023, הכל השתנה באחת. במהלך מתקפת הפתע האכזרית של ארגון הטרור חמאס על מדינת ישראל, עדי ישנה בחדרה שבמגורי הבנות. היא התעוררה בבהלה לקול מטחי הרקטות הכבדים ששטפו את העוטף, ורצה יחד עם חברותיה אל המיגונית הקרובה.

בתוך הכאוס של אותן דקות ראשונות ומפחידות, היא עוד הספיקה לעשות את מה שכל ילדה עושה – להרגיע את ההורים. היא התכתבה עם אבא שלה וכתבה לו שהיא במקום מוגן. זהו אינסטינקט אנושי ומרגש כל כך: הרצון להגן על היקרים לנו מכל מפני דאגה, גם כשאנחנו בעצמנו נמצאים תחת אש ובחוסר ודאות מוחלט.

הבחירה בגבורה: הכניסה לחמ"ל

אבל כאן, ברגע המבחן האמיתי, מתגלה הגדולה האמיתית של עדי. כעבור מספר דקות בתוך המיגונית, החל לעלות החשד שמדובר בהרבה יותר ממטחי טילים שגרתיים לעוטף. התחילו להגיע דיווחים וחשדות על מתקפת מחבלים פיזית על הבסיס עצמו.

בשלב הזה, עדי קיבלה החלטה. היא לא נשארה במיגונית הבטוחה יחסית. היא יצאה משם והצטרפה אל החמ"ל (חדר המלחמה). למה? כדי לסייע בניהול האירוע המורכב וכדי לעזור לתצפיתניות שהיו באותה עת במשמרת מול המסכים.

התצפיתניות ידעו תמיד שהן קו ההגנה הראשון. עדי, שעמדה ממש באותו שבוע להפוך למפקדת, הפגינה מנהיגות הלכה למעשה, ללא דרגות על הכתף, אלא מתוך צו מצפונה. היא בחרה להיכנס ללב העשייה, למוקד קבלת ההחלטות והשליטה, כדי לתמוך בחברותיה ולהגן על הגזרה שכל כך הכירה ואהבה.

הקרב על נחל עוז

זמן לא רב לאחר מכן, המציאות הפכה לסיוט שלא יתואר. עשרות מחבלים צמאי דם פשטו על מוצב נחל עוז והתקיפו את החמ"ל. הם השתמשו בירי מסיבי, בנשק קל ובהשלכת חומרי בעירה ורימונים לתוך המבנה הסגור, במטרה לפגוע במי שהיה בפנים.

התצפיתניות, הקשריות והחיילים בחמ"ל מצאו את עצמם בקרב הישרדות הרואי, כשהם מנסים להמשיך ולתפקד, להעביר דיווחים ולהילחם על חייהם תחת אש תופת ועשן סמיך ומחניק. עדי מילאה את תפקידה בגבורה עצומה, כתף אל כתף עם חברותיה, ממש עד הרגע האחרון. בתוך התופת של חמ"ל נחל עוז, היא נפלה בקרב.

השורה התחתונה

סמל עדי לנדמן נפלה בקרב ביום כ"ב בתשרי תשפ"ד (7.10.2023). לאחר נפילתה, צה"ל העלה אותה לדרגת סמל ראשון, הוקרה קטנה על גבורה גדולה. עדי הייתה רק בת תשע-עשרה בנופלה. היא הותירה אחריה הורים כואבים ושני אחים שנושאים את זכרה.

הסיפור של עדי הוא המיקרוקוסמוס של סיפור תצפיתניות נחל עוז כולן. זהו סיפור של מסירות נפש בלתי נתפסת, של חברות אמת שבה נערה עוזבת מקום מוגן כדי לעזור לחברותיה בחזית, ושל גבורה עילאית של נשים צעירות שעמדו מול פני הרוע המוחלט ולא מצמצו. הן לא רק צפו על הגבול דרך המסכים; ברגע האמת, הן הגנו עליו ועל המדינה כולה בגופן.

המילים של השיר איתו פתחנו – "אולי נפגוש עוד בפנים אשר שכחנו" – הן הציווי המוסרי שלנו. אסור לנו לשכוח את הפנים של עדי. אסור לנו לשכוח את החיוך שלה מאותו "Tea Time" בשישי בערב, ואת האומץ הבלתי רגיל שלה בבוקר שבת. חובתנו כחברה היא להמשיך ולספר את סיפורה, להנציח את מורשתה, כדי שהדורות הבאים ידעו אילו גיבורות קמו לעם ישראל בשעתו הקשה ביותר.

יהי זכרה ברוך. עם ישראל חי.