אדמת ביריה: ממאבק הבריטים ועד הטרגדיה של דניאל אדרי ז"ל

אני רוצה לספר לכם סיפור על פיסת אדמה אחת בצפון הארץ. פיסת אדמה שספוגה בהיסטוריה, בקדושה, בגבורה עילאית, ולצערנו הרב – גם בכאב בלתי נתפס. אדמת ביריה.

כדי להבין את העוצמה של המקום הזה, אנחנו צריכים לחזור אחורה בזמן, אל פברואר של שנת 1946. באותם ימים, קבוצה של מתיישבים חלוצים השתקעה בביריה. אלא שהשלטון הבריטי ששלט אז בארץ לא ראה זאת בעין יפה. לאחר שהבריטים גילו לא רחוק משם איזשהו מחסן נשק, הם קיבלו החלטה דרמטית: לגרש את המתיישבים היהודים ולעקור את היישוב.

אבל הם לא לקחו בחשבון את הרוח היהודית.

המאבק ההירואי על הגדר

עוד באותו היום שבו גורשו המתיישבים, התרחש פלא. התארגנו אלפים של ילדים ונערים, חניכי תנועת בני עקיבא, ופשוט עלו אל ההר. כשלושת אלפים איש צעדו יחד כדי להקים את היישוב מחדש, לא רחוק מהנקודה המקורית. הם עבדו במרץ והקימו שם גדר.

הבריטים לא ויתרו. תוך 24 שעות הם חזרו, התעמתו עם הנערים היהודיים שם, ופירקו את הגדר. אבל הנערים שלנו? הם אפילו לא חשבו לוותר. הם חזרו והקימו את הגדר בפעם השנייה. הבריטים שוב הרסו, והנערים חזרו בפעם השלישית. הם הקימו שם את הגדר והקימו שם את היישוב, ולמעשה, בעקשנות הבלתי נתפסת שלהם, הם פשוט ייאשו את הבריטים. הצבא הבריטי הגדול והחזק הבין שאי אפשר לשבור את כוח הרצון הזה, ובסופו של דבר הם עזבו את המקום.

"אדמת ביריה": השיר הנשכח של אלתרמן

המשורר הלאומי שלנו, נתן אלתרמן, שמע על הסיפור המדהים הזה וכתב עליו שיר שנקרא "אדמת ביריה". זהו שיר שדווקא לא כל כך פשוט למצוא אותו היום ברשת אם תחפשו, אבל המילים שלו חודרות ישר ללב. אני רוצה להקריא לכם אותו, ואז תבינו עד כמה הוא רלוונטי, ועד כמה הוא מצמרר בהקשר של ימינו.

השיר הולך כך:

"על רגליו נקימנו, אך אדמת הטרשים העזה, בת שיתין, לא רצתה להרפות ממנו. על פנים ועל גב, ושלוש הוא נתלש ונזרק חזרה, ושלוש היא נדרה לו נדר, ושלוש פעמים הגדר נעקרה, ושלוש התייצבה הגדר.

אז אמרו הרואים: במכלול העמים עדי לבושות ארצות לתפארת, אבל כך בגופו של אדם יהודי, לא תחזיק אדמה אחרת.

בנסוג הצבא סח הנער בלאט: לא ירה הצבא זאת הפעם, אך יכלו מקלעיו עוד היום, זאת ידעת, לנתקני ממך ארץ זעם.

אז ענתה לו בצחוק הטרשה המלכה: לו כדור גם פילח אותך מצח, לא היו מנתקים מאיתי את גופך, כי איתי אז נשארת עד נצח."

השיר הזה מתאר את החיבור הבלתי ניתן לניתוק בין הגוף של האדם היהודי לבין האדמה הזאת. האדמה, "הטרשה המלכה", מבטיחה לנער שגם אם ייפול בקרב, הוא יישאר איתה לנצח.

קדושה, גבורה – וטרגדיה מודרנית

אדמת ביריה היא לא רק סמל למאבק ציוני. יש בה גם קדושה עתיקה. ממש שם, בביריה, נהג רבי יוסף קארו – מי שכתב את ה"שולחן ערוך" במאה ה-16 – להתבודד ולהגות בתורה. זו אדמה שספגה תפילות, מאבקים, זיעה ודם.

וכאן אנחנו מגיעים לחיבור הכואב והטרגי לימינו אנו.

אתמול, לצערנו הרב ולדאבון לבנו, התאבד דניאל אדרי ז"ל. דניאל היה כולו בן 24. הוא היה לוחם גיבור שלחם בעוז גם בעזה וגם בלבנון. מעבר למראות המלחמה הקשים שחווה כלוחם, דניאל סחב איתו פצע נוסף, מדמם וכואב: שניים מחבריו הטובים נרצחו בטבח האכזרי במסיבת הנובה.

דניאל מסר את חייו ואת נפשו מתוך הפוסט טראומה. הפצעים השקופים של הנפש הכריעו אותו. ואיפה זה קרה? ביער ביריה. שם, על אותה אדמה היסטורית, דניאל הצית את רכבו ושם קץ לחייו.

כשקוראים שוב את המילים של אלתרמן – "לא היו מנתקים מאיתי את גופך, כי איתי אז נשארת עד נצח" – אי אפשר שלא להצטמרר. האדמה הזו, שחיבקה את הנערים ב-1946, חובקת עכשיו את דניאל שלנו.

שורה תחתונה

אני מקדיש את המאמר ואת הסרטון הזה לזכרו ולעילוי נשמתו של גיבור ישראל, דניאל אדרי ז"ל. הסיפור של אדמת ביריה הוא הסיפור של העם שלנו – מאבק מתמיד, אחיזה באדמה, קדושה עתיקה, ולצד זאת, מחיר כבד מנשוא שאנחנו משלמים, בגוף ובנפש.

עלינו לזכור את דניאל, עלינו לחבק את הלוחמים שלנו שמתמודדים עם צלקות הפוסט טראומה, ועלינו לעשות הכל כדי שההקרבה שלהם לא תהיה לשווא.

שנהיה ראויים. יהי זכרו ברוך.