השיחה האחרונה של עמית בוסקילה ז״ל: 'אני אוהבת אתכם, תזכרו תמיד'

יש רגעים שבהם המילים פשוט נעתקות. רגעים שבהם אתה יושב מול אדם, מקשיב לעדות שלו, והלב מחסיר פעימה. זה בדיוק מה שחוויתי כשאירחתי בפודקאסט שלי את שמעון בוסקילה, דודה של עמית בוסקילה ז"ל. שמעון הוא לא רק דוד אוהב שאיבד את אחייניתו; הוא האדם שהיה איתה על הקו ברגעים האחרונים, המצמררים והקשים ביותר של חייה.

כשאנחנו מדברים על השבעה באוקטובר, אנחנו מדברים לרוב במספרים. 1,200 נרצחים, מאות חטופים, אלפי פצועים. אבל מאחורי כל מספר כזה מסתתר עולם ומלואו. מסתתרת משפחה שחייה התרסקו לרסיסים, מסתתרים חלומות שנגדעו באבחה אחת. הפודקאסט שלי נועד בדיוק בשביל זה – לקחת את המספרים הבלתי נתפסים האלה ולהחזיר להם את הפנים, את השמות, ואת הסיפורים האישיים שמרכיבים את הפסיפס הכואב של העם שלנו.

היום, שמעון מקדיש את כל כולו כדי להנציח את עמית ואת זכרה. במהלך השיחה שלנו, הוא שיתף אותי בפרטי אותה שבת שחורה. הסיפור של עמית הוא סיפור בלתי נתפס של אימה מוחלטת, אבל גם של גבורה יוצאת דופן ואהבה אינסופית למשפחה.

הבריחה מהמסיבה: הדקות הראשונות של הכאוס

הכל התחיל כשהשמיים נצבעו באדום. עמית, יחד עם חברתה וזוג נוסף – לומי בייקר ועוז משה – היו בין הראשונים שהבינו שמשהו נורא קורה. ממש איך שהתחילו הטילים והאזעקות לפלח את שמי הבוקר של עוטף עזה, הם קיבלו החלטה מהירה. הם היו הראשונים שעלו לרכב ופתחו בנסיעה כדי לברוח ממתחם המסיבה.

המטרה שלהם הייתה ברורה: להתרחק משם כמה שיותר מהר. הם התחילו לנסוע לכיוון צומת מפלסים, מתוך כוונה להמשיך משם לכיוון אשדוד, הביתה, למקום מבטחים. באותן דקות מתוחות, איש מהם לא יכול היה לדמיין איזו תופת ממתינה להם בהמשך הדרך.

המארב הקטלני בצומת מפלסים

כשהרכב שלהם הגיע לצומת מפלסים, המציאות התהפכה עליהם באחת. כדי להבין את גודל הזוועה, צריך לנסות לדמיין את הסיטואציה. צעירים וצעירות, שרק רצו לחגוג את החיים, מוצאים את עצמם בתוך שדה קרב של ממש. בצומת הזה ארבו לא פחות מ-150 מחבלים. זו לא הייתה היתקלות מקרית; זה היה מארב מתוכנן, צפוף ורצחני. המחבלים פתחו באש תופת לכל עבר, וירו ללא הבחנה על כל רכב אזרחי שהגיע לאזור.

במטח היריות הראשון, חברתה של עמית, שנהגה ברכב, נורתה בראשה ונרצחה במקום. ללא נהגת, הרכב איבד שליטה והמשיך להידרדר לאיטו אל עבר שולי הכביש. במושב האחורי, הכאוס היה מוחלט. עוז משה נפצע מהירי, ובת זוגו יצאה מיד מהרכב כדי לנסות לעזור לו לחלץ את עצמו מתוך מלכודת המוות שאליה נקלעו.

הגבורה של עמית והשיחה האחרונה לדוד שמעון

בתוך כל התופת הזו, עמית הפגינה תושייה וגבורה בלתי נתפסת. היא הצליחה לצאת מהרכב בעוז ממש, ומיהרה להסתתר מתחתיו, מנסה למצוא מחסה מטרור הקליעים ששרץ סביבם. שם, מתחת לרכב, כשהיא מוקפת במחבלים צמאי דם, היא עשתה את הדבר האינסטינקטיבי ביותר – היא חייגה לדוד שלה, שמעון.

שמעון תיאר לי את השיחה הזו, שיחה שלצערי הפכה למוכרת ומצמררת כל כך בקרב משפחות רבות מאז אותה שבת. דרך הטלפון, שמעון שמע את אחייניתו האהובה נאבקת על חייה. היא צעקה, היא התחננה בפני המחבל שהתקרב אליה. היא ביקשה ממנו שלא יירה בה. שמעון שמע אותה אומרת למחבל שוב ושוב: "לא, לא, לא". היא פשוט התחננה על חייה.

"אני אוהבת אתכם, תזכרו את זה תמיד"

אבל הרוע המוחלט לא ידע רחמים. ימח שמו, המחבל התעלם מתחנוניה של עמית ובכל זאת ירה בה. שמעון, מצידו השני של הקו, נאלץ לשמוע את הרגע הנורא מכל. אחרי היריות, כשהיא כבר פגועה ונורתה בידה, עמית אספה את כוחותיה האחרונים כדי להעביר מסר אחד אחרון.

המילים האחרונות שלה, כפי ששמעון שמע אותן, היו: "אני מתה, אני אוהבת אתכם, תזכרו את זה תמיד".

המילים הללו הן צוואה חיה. בתוך רגעי האימה הגדולים ביותר, כשהיא מבינה שסופה קרב, עמית בחרה לסיים את חייה במסר של אהבה. היא לא רצתה שמשפחתה תזכור רק את הפחד או את הכאב; היא רצתה שהם יזכרו את האהבה העמוקה שלה אליהם.

החובה שלנו לזכור ולהזכיר

המפגש עם משפחות שכולות דורש מאיתנו כחברה להטות אוזן ולפתוח את הלב. לא קל לשמוע את הפרטים הקשים הללו. לא קל לדמיין את עמית הצעירה מסתתרת מתחת לרכב כשהמוות סובב אותה מכל עבר. אבל ההקשבה שלנו היא המעט שאנחנו יכולים לעשות.

אנחנו נמצאים במלחמה על התודעה, מלחמה שבה יש מי שמנסים להכחיש, להקטין או לעוות את מה שקרה לנו באותו בוקר שמחת תורה. כשאנחנו מספרים את הסיפור של עמית, אנחנו נלחמים בהכחשה הזו. אנחנו מציבים את האמת ההיסטורית והמוסרית שלנו מול פני העולם. כל שיתוף של הסיפור הזה, כל אדם נוסף ששומע על הגבורה של עמית ועל האכזריות של רוצחיה, הוא ניצחון קטן של האור על החושך.

כשאנחנו מאזינים לעדויות האלה, אנחנו הופכים לשותפים בהנצחה. העבודה ששמעון עושה היום היא עבודת קודש, ואנחנו חייבים להיות הקול של עמית ושל כל אותם צעירים וצעירות שקולם נדם. התיעוד הזה הוא חלק מהחובה המוסרית וההיסטורית שלנו. אסור לנו לאפשר לעולם לשכוח את פניה של עמית, את קולה המתחנן, ואת האכזריות הבלתי נתפסת של אלו שלקחו את חייה.

השורה התחתונה

הסיפור של עמית בוסקילה ז"ל הוא עדות מצמררת לרוע המוחלט של מחבלי חמאס, אך באותה נשימה – גם עדות לכוחה של האהבה ולגבורת הרוח הישראלית. החובה שלנו היא לקיים את צוואתה האחרונה: לזכור אותה, להנציח את סיפורה, ולא לתת לאור שלה לכבות לעולם. יהי זכרה ברוך.