סיפורה של עמית: זעקת "שמע ישראל" האחרונה והנס הבלתי נתפס

״בואי נצא שוב לחוצות״. המילים הספורות הללו, שמתנגנות ברקע, מקפלות בתוכן את כל התמימות, את שמחת החיים, ואת הרצון הפשוט של צעירים ישראלים לחיות, לחגוג ולשמוח. אבל היציאה הזו לחוצות, אל הטבע הפתוח של עוטף עזה, הפכה בבוקר השבעה באוקטובר לסיוט האפל ביותר שידע עמנו. היום אני רוצה לעצור הכל, ולספר לכם את סיפורה של עמית. זהו אינו רק סיפור על רצח אכזרי; זהו סיפור על תעצומות נפש, על אהבת משפחה עמוקה, על אמונה שבוקעת מתוך התופת, ועל נס אחד גלוי שקשה להסביר במילים.

תחושת הבטן וההחלטה הגורלית

כמה פעמים בחיים יש לנו תחושת בטן חזקה, קול פנימי שלוחש לנו שמשהו אינו כשורה? עמית כלל לא התכוונה להגיע למסיבת הנובה. אותו קול פנימי, אותה אינטואיציה עמוקה, ביקשה ממנה להימנע מהנסיעה הזו. היא הרגישה שמשהו שם לא נכון עבורה. אך כמו צעירים רבים, הלחץ החברתי, הרצון להיות עם החברים ולא להפסיד את החוויה, הכריעו לבסוף את הכף. היא נסעה.

בסביבות השעה 6:30 בבוקר, כשהשמיים נקרעו מקולות הנפץ של ירי הרקטות המסיבי, עמית לא היססה. היא קיבלה החלטה מיידית לשוב הביתה. היא הבינה שהמסיבה נגמרה, אבל היא עדיין לא יכלה לדמיין שהמלחמה על חייה רק מתחילה.

המארב בעיקול מפלסים: גיהנום על כביש 232

במהלך הנסיעה חזרה, דרך כביש 232 שהפך לימים ל"כביש המוות", רכבה של עמית וחבריה נלכד. זה קרה בעיקול מפלסים, סמוך לאנדרטת "החץ השחור". שם, בנקודה הזו בדיוק, ארבו להם מחבלי נוחבה צמאי דם.

המראה היה אפוקליפטי. הרכב שבו נסעה רוסס ביריות ללא רחם. הנהגת נהרגה במקום, והחברים שהיו איתה ברכב נפצעו אנושות. בנקודה הזו, רוב האנשים היו קופאים מאימה, מוותרים או מאבדים את ההכרה מההלם. אבל לא עמית.

עוז בלתי נתפס: הבריחה אל הלא נודע

בעוז רוח שקשה לתפוס בשכל אנושי, עמית הצליחה לחלץ את עצמה מתוך הרכב המרוסס. היא יצאה למסע בריחה רגלי, לבדה לחלוטין, בתוך זירת טבח. סביבה היו פזורים רכבים מנוקבים בכדורים וגופות של צעירים שרק רצו לחגוג. היא הייתה פצועה, מבועתת, אבל סירבה להיכנע.

היא מצאה מחבוא זמני תחת רכב נטוש. משם, מתוך החושך והאימה, היא עשתה את הדבר הטבעי ביותר עבורה – היא התקשרה לאבא שלה. לאביה הביולוגי, אלא לדודה שמעון אטיאס, האיש שגידל אותה ואת אחיה סיאל במסירות של אב לכל דבר ועניין.

השיחה האחרונה: אהבה, אימה וזעקת נצח

השיחה הזו היא מסמך מצמרר של אהבה ואימה. בקול רועד, עמית התחננה על חייה. היא שלחה לשמעון מיקום ותמונות מהשטח. שמעון, מצידו, ניסה לעשות את הבלתי אפשרי: להרגיע את הילדה שלו כשהיא בלב התופת, והתחנן בפניה שתשמור על דממה מוחלטת כדי לא להתגלות.

אבל אז הגיע הרגע האכזרי מכל. הרכב שמתחתיו הסתתרה עמית התניע לפתע וזז ממקומו. המחסה היחיד שלה נעלם, והיא נחשפה לעיניהם של המפלצות. המחבלים זיהו אותה וירו בה מטווח אפס.

בדקותיה האחרונות, כשהיא מבינה שסופה קרב, עמית לא איבדה את צלם האנוש שבה. היא לא קיללה, היא לא צרחה מחוסר אונים. מילותיה האחרונות היו צוואה של אהבה ואמונה. היא אמרה לשמעון: ״שמעון, ירו בי, אני מתה, אני אוהבת אתכם, תזכרו את זה תמיד״.

ומיד לאחר מכן, בנשימותיה האחרונות, היא אספה את שארית כוחותיה וקראה בקול: ״שמע ישראל״. זעקה יהודית שעוברת כחוט השני לאורך אלפי שנות היסטוריה, ממוקדי האינקוויזיציה, דרך תאי הגזים, ועד לאדמת עוטף עזה ספוגת הדם.

החטיפה, החיפושים והנס שמעבר לטבע

הטרגדיה לא הסתיימה ברצח. גופתה של עמית נחטפה לעזה על ידי המחבלים. במשך חודשים ארוכים ומייסרים, עמית נחשבה לחטופה. משפחתה וחבריה לא ויתרו. הם יצאו למסע חיפושים מסכן חיים, יום אחר יום, הופכים כל אבן, נאחזים בכל שביב של תקווה, אך ללא תשובות.

רק לאחר זמן רב, במבצע צבאי הרואי של כוחותינו, הושבה עמית לקבורת ישראל. וכאן, בתוך השכול והכאב, התרחש דבר שקשה להסבירו במונחים רציונליים.

בנס גלוי, שאין לו שום הסבר טבעי או רפואי, גופתה של עמית חזרה שלמה לחלוטין. היא הייתה לבושה בבגדיה מאותו בוקר שחור, ענודה בתכשיטיה, וללא שום סימן של ריקבון למרות החודשים הארוכים שעברו. כאילו הזמן עצר מלכת עבורה, שומר על כבודה האחרון.

השורה התחתונה

סיפורה של עמית הוא תמצית הסיפור הישראלי והיהודי של השבעה באוקטובר. הוא מתחיל ברצון לחיות ("בואי נצא שוב לחוצות"), עובר דרך התמודדות עם רוע מוחלט ובלתי נתפס, ומסתיים בגבורה עילאית, באהבת משפחה שאינה תלויה בדבר, ובזעקת "שמע ישראל" שמהדהדת לנצח. הנס הגלוי של השבת גופתה שלמה הוא אולי נחמה פורתא למשפחתה, אך עבורנו כחברה, עמית היא סמל לתעצומות הנפש של דור שלם. יהי זכרה ברוך, חקוק בלב עמנו לעד.