שורשי האנטישמיות הנוצרית: מאוגוסטינוס ועד הסטנדרט הכפול

שלום לכולם, כאן אריאל אורבוך. בעקבות הבקשות הרבות שלכם לשמוע עוד על הנצרות והקשר ההיסטורי והתיאולוגי שלה אלינו, החלטתי לצלול לאחת השאלות המרתקות, המורכבות והטעונות ביותר: מה בעצם הנוצרים חושבים על היהודים? איך מערכת היחסים הזו מסתדרת מבחינה תיאולוגית, ואיך היא עיצבה את ההיסטוריה שלנו, את האנטישמיות, ואת היחס שאנחנו מקבלים מהעולם עד עצם היום הזה?

כדי להבין את זה, אנחנו צריכים לחזור אחורה. הרי לנצרות יש תפיסה מסוימת מאוד לגבינו. על פי האמונה הנוצרית הקלאסית, מרגע שישו הגיע לעולם, הברית המקורית של אלוהים עם אותם בני ישראל – אלו שאנחנו קוראים להם היום היהודים – פשוט הסתיימה. במקומה, התחילה מה שמכונה "הברית החדשה", ברית שאינה מוגבלת לעם אחד ספציפי אלא פתוחה לאנושות כולה. כפי שסיפרתי לכם בסרטון הקודם, דמות מפתח כמו פאולוס (שאול התרסי) ציין במפורש עד כמה חשוב לוותר על קיום המצוות המעשיות של היהדות, ולהתחיל להתמקד אך ורק באמונה עצמה כדרך לגאולה. אבל איפה זה משאיר אותנו, היהודים, בסיפור שלהם? אם הברית שלנו הסתיימה, מה התפקיד שלנו בעולם?

תיאולוגיית ההשפלה: הגישה של אוגוסטינוס

כדי לענות על השאלה הזו, אנחנו צריכים להסתכל על אחת הדמויות החשובות בהיסטוריה הנוצרית. בסביבות המאה הרביעית לספירה, חי נזיר ותיאולוג נוצרי משמעותי מאוד בשם אוגוסטינוס מהיפו. אוגוסטינוס ניסח את העקרונות הבסיסיים של הכנסייה לגבי השאלה "מה עושים עם היהודים?". הוא היה הוגה דעות בעל השפעה עצומה, והתפיסות שלו מלוות את הנצרות במידה רבה עד היום.

לגבי היהודים, אוגוסטינוס נדבק לפסוק מאוד ספציפי בספר תהילים (פרק נ"ט): "אַל תַּהַרְגֵם פֶּן יִשְׁכְּחוּ עַמִּי". איך אוגוסטינוס פירש את הפסוק הזה? הוא לקח אותו למקום שאומר שאסור להרוג את היהודים, אלא חובה להשאיר אותם בחיים. אבל חשוב להבין – זה לא נבע מתוך אהבת ישראל או סובלנות דתית. המטרה הייתה להגיע למצב שבכל רגע נתון, הנוצרי המאמין יוכל להסתכל על "היהודי המסכן". אותו יהודי מושפל, חלש וסובל נועד לשמש סמל חי ונושם למה שקרה בברית הישנה, ולשמש עדות חיה לעונש על כך שהיהודים סירבו לקבל את הברית החדשה ואת ישו.

הברית הישנה באור הברית החדשה

הרבה אנשים שאני מדבר איתם על הנצרות, כולל ישראלים ויהודים, אומרים לי לעיתים קרובות: "כן, אריאל, אבל הם מאמינים בתנ"ך שלנו! הברית הישנה היא משהו שהם מקדשים ומאמינים בו, אז יש לנו בסיס משותף".

כאן אני רוצה לחדד נקודה קריטית שמפספסים הרבה פעמים: הם אכן מאמינים בברית הישנה, אבל הם קוראים אותה אך ורק לאור הברית החדשה. הרבה מאוד נוצרים תופסים את הספר שלנו, התנ"ך, כספר מאוד אלים. הם מסתכלים על אלוהי התנ"ך ורואים בו אל של נקמות, אל של כעס וחרון אף. מבחינתם, אי אפשר באמת להבין או להכיל את התנ"ך מבלי להסתכל עליו דרך הפריזמה המרככת והגואלת של הברית החדשה ושל ישו. הם לא אוהבים את התנ"ך כספר שעומד בפני עצמו (Stand-alone), ובטח לא באותה צורה שבה אנחנו, היהודים, מאמינים רק בו ולא זקוקים לספרים נוספים שהתווספו לאחר מכן כדי להצדיק את אמונתנו.

מרטין לותר: מהשפלה להשמדה

אם נקפוץ קדימה בזמן למאה ה-16, נראה שינוי דרמטי ומסוכן עוד יותר ביחס ליהודים. בתקופה זו הגיע אדם שהחליט למרוד ולמחות נגד הכנסייה הקתולית הממוסדת. שמו היה מרטין לותר, והמחאה שלו הולידה את הזרם הפרוטסטנטי בנצרות.

לותר טען שצריך לעשות הפרדה בין הדת לבין החילוניות, והתחיל לדבר על תפיסה שונה לחלוטין של הדת מזו שהכנסייה הקתולית הכתיבה אז. הוא קבע 95 עקרונות (תזות), וחלק מהמשנה שלו נגע ספציפית ליהודים.

אין דרך לתאר את זה בצורה יפה: מרטין לותר היה אנטישמי ברמה הכי גבוהה שיש. הוא אפילו כתב ספר מזעזע שנקרא "על היהודים ושקריהם". למרות שלותר היה במקור נזיר מהמסדר האוגוסטיני, ולמרות שהוא הלך בהתחלה בזרם של אוגוסטינוס שקבע שצריך להשאיר את היהודים בחיים כדי שיסבלו, לותר שבר את הכלים. הוא אמר: לא, צריך לחסל אותם. ואם אי אפשר לחסל אותם פיזית, אז צריך לפחות להשמיד להם את הספרים ולשרוף את בתי המדרש שלהם.

על בסיס הדברים הקשים האלה התפתחה חלק מהתיאולוגיה הפרוטסטנטית. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהרעיונות האלה חלחלו עמוק להיסטוריה האירופית. גם הנאצים, למרות שהם הרבה פעמים התנתקו מהדת הנוצרית כדת ממוסדת, שאבו השראה עמוקה מהאנטישמיות המושרשת הזו שיצר לותר.

הסטנדרט הכפול: כשהיהודי נדרש להיות ישו

אז איך כל ההיסטוריה התיאולוגית הזו קשורה אלינו היום? כאן אנחנו מגיעים לנקודה מרתקת שמשליכה ישירות על האקטואליה. לפעמים, בתפיסה הנוצרית, היהודים מייצגים את יהודה איש קריות (הבוגד שמסר את ישו). אבל לפעמים, באופן פרדוקסלי לחלוטין, היהודי מייצג דווקא את ישו עצמו.

מה זה אומר שיהודי כיום מייצג את ישו? איך אנחנו רואים את זה בפועל בחיים שלנו? אנחנו רואים את זה בסטנדרט המוסרי הגבוה, ולמעשה הבלתי אפשרי, שמציבים לנו כיהודים וכמדינת ישראל. כי אם אתה נתפס כסוג של ישו, או כנצר של ישו, אתה צריך להיות מושלם. הרי ישו היה מושלם. מצפים ממך תמיד להפנות את הלחי השנייה. אין לך בכלל שום זכות לפגוע באחרים, שלא לדבר על הזכות הבסיסית להגן על עצמך כשמותקפים אותך ורוצים להשמיד אותך. יש לך זכות אחת בלבד: למות. לסבול בשקט.

זה הסטנדרט המעוות שמציבים ליהודים בזירה הבינלאומית. ויותר מזה, מתי יהודי "גואל את העולם" בתפיסה הזו? רק כאשר הוא מת. תחשבו על זה שהכנסייה הקתולית סוגדת לישו דווקא בתצורה הכי סובלת ופגיעה שלו: כשהוא עם זר קוצים על הראש, משופד על צלב, שותת דם וסובל. לכן, כאשר יהודי סובל או מת, הוא בעצם מביא סוג של "גאולה" לעולם. יש אפילו הוגים נוצרים שאומרים שהשואה שהתחוללה במלחמת העולם השנייה, הייתה מעין "צליבתו השנייה של ישו".

השורה התחתונה

כדי להבין את היחס של העולם המערבי והנוצרי כלפי העם היהודי ומדינת ישראל, אנחנו חייבים להכיר את השורשים התיאולוגיים האלה. מהרצון של אוגוסטינוס לראות אותנו סובלים כעדות חיה, דרך השנאה היוקדת והאלימה של מרטין לותר שקרא להשמיד את בתי המדרש שלנו, ועד לציפייה המודרנית והמעוותת מאיתנו להיות "קדושים מעונים" שמושיטים את הלחי השנייה למבקשי רעתנו.

ההיסטוריה הזו מסבירה הרבה מהצביעות, מחוסר ההבנה ומסטנדרטים הכפולים שאנחנו מתמודדים איתם בזירה ההסברתית והמדינית היום. מה אתם אומרים על כל זה? אשמח לשמוע את דעתכם.